הקליע הזה, אחד ממיליארדים שיוצרו במפעל הנשק הגדול, ריחף באוויר, במסלול שרק היורה שלו ניסה לכוון אותו אליו, נע בקצב המהיר שלו, שגרם לזמן מסביבו להאט בדרך מוזרה. הקליע חתך את האוויר ופגע, ישר בין הצלעות של החייל. פגיעה במטרה. יש רגע של שקט גדול, ואז החייל נופל אחורה, אל תוך התעלה שמתוכה הוא ירה על המטרות שלו במשך כל היום וכל הלילה. רגע אחד של חוסר ריכוז בגלל מטוס שקרע את השמיים במהירות עצומה, וזה המחיר שהוא נאלץ לשלם, קליע בין הצלעות. זו אחת המטרות שמציבים לך בבי"ס לקצינים, במבחני הירי: לכוון לנקודות התורפה; בצוואר, בין הצלעות, ובירכיים. בכל אחת מהנקודות האלה עוברים עורקים מהותיים ומשמעותיים שאם הם נפגעים, היריב מאבד דם במהירות והדרך מרגע הפגיעה אל האור הגדול שרואים בקצה המנהרה החשוכה והמדממת קצרה, כל כך קצרה שאפילו הכאב כמעט לא מורגש, המערכת הפיזית מבינה שמשהו רע קרה ופשוט מתמוטטת כמו מגדל קלפים. הקליע הקטן הזה, ששוקל בקושי 0.065 גרם יכול ליצור כל כך הרבה נזק בפגיעה מדוייקת אחת שאפילו כשהמפקד מסביר עליו ועל הסיכונים שיכולים לקרות אם והוא פוגע בלוחם, כולם משתתקים, כל אחד והמחשבות שלו.
שדה קרב זה לא משחק ילדים, זה לא משנה אם זה בסמטאות של בינת' ג'בל, בשדרות הענקיות של טריפולי, או אפילו בשדות של עיראק, והלוחמים מבינים את זה מהרגע הראשון שהמסוק נוחת בשטח וכולם רצים ממנו בשיא המהירות לפני שטיל סובייטי יפוצץ אותו לחתיכות. השטח עמוס במתח שקשה להסביר אותו, והאוויר מלא בריח של אבק שריפה ומוות שמרחף באוויר, צופה בלוחמים משני הצדדים ומחכה להכות, לקטוף חיים כאילו הם פרח קטן בערוגה ולא משהו הרבה יותר גדול מזה. והפחד גדול מנשוא. כל לוחם יגיד אחרי הקרב הזה, שאליו הם התכוננו בחודשים האחרונים, שהדבר הכי משפיע בלחימה זה פחד. רגע אחד של היסוס והכל יכול להתפוצץ. צריך לפעול ומהר כי אחרת תשלם על זה, בין אם בפציעה ובין אם בחיים שלך, המחיר ישולם ולא תוכל לעשות כלום לגבי זה, זה גורל. בשדה הקרב אין פרצופים מאחורי המעשים, יש רק יריות הדדיות ולא משנה מה, חייבים לפגוע בצד האחר. הכל מתטשטש, הכל. האהבה שהשארת בבית, האוטו שקיבלת מההורים, הלימודים שתטוס אליהם עוד כמה שבועות. זה עניין של הישרדות, ואף אחד לא רוצה להיות הזה שיישאר לבדו ויתבונן בשטח ההרוס והמדמם שמתחתיו ויבין שהגיע תורו למות. זה דבר שאף אדם לא רוצה לחוות, התחושה הזו שהנה עוד שנייה הרימון הזה יתגלגל לכיוונך ומהחיים שלך והגוף שלך יישארו רק פירורים שרופים, תזכורת אחרונה לקרב שבו הכל היה נגדך. אז אתה נותן כל מה שיש לך, כל כדור וכל כיוון משמעותי, כי אחרי הכל אתה נלחם בשביל מטרה גדולה ממך ואתה רק חלק קטן מדבר ענק, לא משנה אם המפקד אמר ש"כל חייל וכל כדור משפיע".
וכולם נלחמים בכולם והכדורים שורקים והחיילים צורחים והכל מתגמד לעומת האירוע הזה, הכל כך קטן ומהיר שאתה אפילו לא רואה שהוא מגיע, ורק כשאתה מסתכל למטה, אל המדים ספוגי הדם שמתפשט לאורך כל גופך וההכרה נעלמת לאט לאט ואתה שוקע אל המוות הממתין, אתה מבין שהקליע הזה ריחף באוויר במסלול ובמהירות משלו ופגע דווקא בך, מכל הצוות. ואין מקום לשאלות ואין מקום להתנגדות, כי כולם כל כך שקועים בקרב שרק כשאתה קורס אל תוך התעלה הם מבינים שהנורא מכל קרה, ועד שהם מחליטים לנסות להציל אותך אתה כבר מזמן לא שם, אתה חותם על השחרור בגן עדן ומתכנן להיות בעננים שמעל קוסומוי. 0.065 גרם של חומר נפץ ועופרת, משקל קטן שכמעט ולא מורגש עד שהוא פוגע בך, והופ, אתה חלק מהסטטיסטיקה הנוראית הזו של הנופלים בקרב, וכמה פחדת וכמה שקשקת וכמה שרעדו לך הביצים, החלטת ללכת אל הקרב הזה בעיניים פקוחות ובחסימה של המחשבות של "אולי היום אמות", כי תחושות השליחות והמוטיבציה השכיחו את זה, השכיחו את כל מה שהביא אותך אל הרגע הזה, שנפלת אל התעלה כמו בובה שנפלה מיד של ילד קטן; השכיחו את היום האחרון בתיכון, איך שכל החברים ישבו על החומה ושתו בירות ובכו בפעם האחרונה שזה עוד היה מתאים, את הנשיקה הראשונה שלך ואת הפעם הראשונה שלך עם זו שאהבת מאז כיתה ח', את המבט רווי הדמעות של אמא ביום הגיוס ואת השיחה עם אבא בערב לפני, את כל החיים שלך שחלפו בסרט שהורץ בהילוך מהיר בעוד שקרסת עם הרגליים קדימה אל תוך התעלה, והכל סביבך נעלם כאילו מישהו פרש שמיכה ענקית מעל שדה הקרב. "דבר אחד שאני יכול להגיד לך זה שאתה חייב להיות חופשי", שמעת את הביטלס שרים בדרך לבסיס ולא בדיוק הבנת מה הפירוש של זה, אבל מכל המשפטים ששמעת בכל ימי חייך דווקא זה מהדהד באוזנייך, בהילוך איטי, עד שהתיפוף של רינגו נעלם אל תוך השקט של המוות. כל הצוות מסתכל עלייך נופל בהילוך איטי ושי הקטן מתחיל לצרוח ולבכות ולקרוא בשמך, "לאון! לאון! יא בני זונות, יא בני זונות", הוא צורח ומתחיל לרסס בכדורים את כולם, עיוור בגלל הכאב שמתחיל לחלחל לתוכו, עד שתמיר המפקד תופס אותו ומשכיב אותו על האדמה הרטובה מדם וטיפות גשם שהתחיל לרדת בדיוק איך שנפגעת, כאילו שהשמיים לא רצו שזה יקרה. כל הצוות מסתכל על תמיר ושי ששוכבים על האדמה הרטובה ובוכים כמו תינוקות, והם מוציאים חצי גוף מחוץ לתעלה ומסתכלים עליכם ומצדיעים, כאילו שהעולם קפא וכאילו שזה לא אמצע שדה קרב מסוכן.
מר בחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
