זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

החוויה האחרונה שאני באמת זוכר איתך זו חוויה שתמיד זוכרים, חוויה כזו שאתה יודע שהיא כנראה תהיה האחרונה. שכבת באותן מוצאי שבת במיטה במחלקת "טיפול נמרץ לב" בבית חולים בעיר שבה גרת בשלושים השנה האחרונות שלך. אני ואחותי נכנסנו למחלקה ואני אוטומטית, משום מקום, לא הרגשתי טוב. אולי זה זה שהייתי בבית חולים, אולי כי ידעתי שמה שאני עומד לראות לא יהיה הכי קל, ואולי זה הלחץ הזה שהיה בי מהרגע שהבנתי שאתה מאושפז ושהמצב שלך ממש חרא. ראינו את אמא שעמדה מול המזכירה ודיברה איתה ואמרנו לה שלום. שאלתי אותה אם אפשר לראות אותך והיא אמרה שכן, אז צעדתי לבדי לכיוון הכניסה לחדר. שכבת על המיטה שהכי קרובה לדלת, עם הכיפה הזו על הראש שלך, וישנת. נראית כמו ילד באותם רגעים ולא רציתי להעיר אותך, וריחמתי עלייך יותר משריחמתי על כל בנאדם. בהיתי בך איזו דקה עד שאמא התקרבה לאט לאט למיטה שלך ולחשה לך, כדי שתתעורר. היא נראיתה גמורה, יותר נפשית מפיזית. הסתכלתי עלייך מחובר לכל הצינורות האלה סביב הלב והמשקפיים על הפנים. עמדנו מסביבך וראינו איך אתה מתעורר וישר נבהל, חשבת שאנחנו הרופאים שמהם פחדת וטענת עד יומך האחרון שהם נגדך, בזמן שבתכל'ס הם ניסו להציל אותך למרות שזה היה אבוד, דום לב והתרסקו לך הצלעות בנפילה. משום מה, אותי זיהית ראשון. התחלת לבכות ולהגיד שכואב לך, ואמא שאלה במה היא יכולה לעזור, ונאנחת ואמרת "תוציאי אותי מפה, רחל מחכה לי, אני צריך לחזור הביתה" והאחות נכנסה והסבירה לך שאתה לא יכול לצאת מבית החולים בינתיים ואולי כשתבריא, בינתיים היא תבקר אותך. מלמלת לה "בסדר, בסדר" וכשהיא יצאה מהחדר קיללת אותה ברומנית, מה שגרם לי ולרוני לצחוק. הייתי בשוק, בחיים לא ראיתי אותך ככה, חלש ובוכה. הסתכלת עליי פתאום, במבט עצוב כזה שמתחנן. לא יכלתי לא לעשות כלום, אז הרמתי לך את היד שהייתה מחוברת לתוכה אינפוזיה ונישקתי אותה בעדינות, במה שבעצם הייתה המחווה האחרונה שלי אלייך, וזה לא שהיו כל כך הרבה. לא הבנת מה אני עושה ונבהלת והתחלת לבכות לעצמך, ואמא אמרה "זה בסדר, אבא. הוא נישק אותך ביד, הוא אוהב אותך" והנהנתי והרגשתי איך העיניים מתמלאות בדמעות כמו עכשיו, וחייכת ואמרת לי "נמרוד, תיזהר מילדים רעים" ואמרתי לך שאני אזהר, ושאני מבטיח שיהיה בסדר, מה כבר יכולתי להבטיח לך? 

יצאנו משם מפורקים. אני התחלתי לבכות ורוני כמעט התעלפה. זעזעה אותנו הסיטואציה הזו, בהרבה יותר מדי מובנים. בעיקר כי הרגשנו שזה הסוף, ולא רצינו לדעת כמה צדקנו. 

אחרי חודש וחצי התקשרו אלינו מהדסה ואמרו לאמא שנכנסת לתרדמת. נסענו לשם, והפעם אבא עמד בדלת ולא נתן לי ולרוני להיכנס. בהצצות קטנות ראיתי אותך עם הכיפה הזו על הראש ואמא ואחותך מעלייך, נפרדות. למרות זה היינו אופטימיים, או לפחות אני. אני לא יודע להסביר לך למה, אני חושב שזה בגלל שהייתי בן 14 ולא בדיוק הבנתי או ביקשתי להבין עד כמה המצב חמור, אבל הייתה תחושה כבדה כזו, בנסיעה הביתה. אחותך בהתה מהחלון בכבישים ובנופים שנסענו לידם ועליהם וסיפרה סיפורים אבל רוב הזמן שתקה, מכונסת בעצב שלה. מה כבר יכולנו להגיד, כולנו הזדעזענו מהנפילה הזו שלך, שלנו. בשביל אמא היית אבא, בשביל אחותך אח, בשבילי ובשביל רוני סבא, ולא רצינו שזה יקרה וקיווינו עד הרגע האחרון. אני כותב את זה ב30.3 אבל מפרסם את זה ב1.4, היום שבו הלכת לעולמך. בערב לפני, בדיוק כשהתארגנתי לישון בסביבות 23:00 בלילה (להגנתי הכנה אציין שזה היה חופש פסח ולא היה לי בי"ס, בשאר הימים כבר ב22:00 נחרתי) הטלפון של אמא צלצל. אני לא יודע מה בדיוק נאמר בשיחה הזו אבל הייתה לי תחושה שזה קשור אלייך, שזה נגמר, ושאלתי את אמא "סבא מת? אמא, סבא מת?" כמו איזה מטומטם בלי להבין שאולי זה מה שבאמת קרה, ואבא התעצבן עליי ובצדק. הלכתי לישון ולמחרת ב8:30 בבוקר אבא התיישב על המיטה שלי ואמר "תקשיב, נמרוד... אתמול בלילה סבא שלך נפטר" ולא האמנתי לו והתחלתי לצעוק עליו שזה לא נכון ולבכות תוך כדי, טלנובלה אחת שלמה. ליל הסדר באותה שנה היה מדכא, הדודה הגיעה עם איפור מרוח מבכי והאווירה הייתה מדכאת, רק בעלה השני של סבתא היה במצברוח טוב מהרגיל, הוא ראה בך אויב כמו שאתה ראית בו אויב ובשבילו זה היה יום חג. בהלוויה הוא הלך אחרון מחלקת הקבר, ואמא שאלה אותו למה הוא מתעכב והוא אמר לה בכנות ש"אני רוצה לראות שהוא לא קם". 

סבא, לא היית בנאדם קל. אולי זו המלחמה שחווית בתור ילד ברומניה, אולי אלה החיים שהתאכזרו אלייך ואולי זה האופי שלך שפשוט היה קשה. 

מהמעט שיצא לי להכיר אותך אני מעדיף להיזכר בדברים הטובים שהבאת לחיים שלי, גם אם הם מעטים. ידעת שאני אוהב מכוניות והבאת לי מכונית שעלתה המון כסף, ולרוני הבאת את הבובה של הדוב שעד עכשיו היא שומרת. אני בוחר להאמין ולדעת שאהבת אותנו, באמת. למרות שלא הבנת אותנו ואת החיים האלה ואיך שהם דפקו אותך מכל הכיוונים, דאגת לנו ואהבת אותנו. עצוב לי לדעת שבמקרה של הקשר שלנו החוויות הרעות גוברות על החוויות הטובות. עצוב לי שכשאני כותב את זה אני נזכר בפעם ההיא שאמא אמרה לי לא לתת לה את הטלפון אם אתה מתקשר, וכשהתקשרת קיללת אותי ואת אמא מתוך דיבור של אלכוהול ונבהלתי וניתקתי לך בפנים. כשנולדתי הגעת לבית החולים וראית אותי בוכה עם כל הקמטים שעל המצח ואמרת וכנראה צדקת ש"הוא יהיה חכם גדול", ואין לי מושג אם הניסוח היה "חכם גדול" או "רב גדול", אבל בכל מקרה במקרה הזה צדקת. היית איש חכם, דעתן וסוער. אחת מהחוויות של קניית העיתונים הייתה לראות את המכתבים שסבא שלח לעיתון ואולי בעצם זו אחת התכונות שלקחתי ממך, החיבה הגדולה לעיתוני שבת והדעתנות הזו, הגדולה. בכאב גדול נפרדתי ממך, בגלל הבזבוז שבנתק הארוך שהיה בינינו שגורם לי לתהות עד עכשיו מה פספסתי מהקשר הזה, איזה ערכים ואילו חוכמות חיים יכולת להעביר אלינו ואתה לא יכול כבר מזמן לעשות את זה. אני מעדיף לזכור אותך בגלל הדברים הטובים ולא בגלל הדברים הרעים. אני אוכל את הלב מהידיעה שהיה בינינו נתק למשך הרבה יותר מדי זמן, ובידיעה שכנראה שפספסתי קשר עם הבנאדם היחיד שהייתי יכול להגיד שהוא סבא שלי בלי להתפדח, כי מי כמוך יודע כמה המשפחה הזו דפוקה. כל כמה ימים אני עובר ליד בית הקברות שבו קברו אותך בפסח ההוא וקשה לי לדעת שהיה את הפוטנציאל הזה לקשר בינינו ועכשיו מה שנשארה לי זו המצבה הדפוקה הזו, 20 מצבות מהשער הקטן שבקצה בית הקברות. לא הספקת לראות אותי עובר לנהריה, גודל ונהפך מילד רגיש ובכיין לנער צעיר שמגלה אסרטיביות וחוש הומור, לא הספקת להגיד לי יותר מדי, פשוט קרסת לתוך עצמך והשארת אותנו במצב קשה. שנה וחודש אחרי שנפטרת גם אבא של אבא נפטר, אבל זה לא היה אותו דבר, ולא אותו כאב כמו אחרי שאתה נפטרת. לא היינו קרובים בכלל, רק כמה חודשים לפני שהוא נפטר יצרנו איתו קשר, כי הבנו שזה הסוף ולא רצינו לעשות את אותה טעות שעשינו איתך, הטעות של הנתק. 

את הריח שלך אני הכי זוכר. 

ריח של אלכוהול מעורבב בזיעה, שאיך שנכנסים לדירה שלך ופוגשים אותך הוא הדבר הראשון ששמים אליו לב. ערבוב של זיעה ואלכוהול ובישול רומני, כי למרות האלכוהול המחורבן הזה עדיין היית בשלן טוב. אין לי מושג מי הכיר לך את האלכוהול הזה, אבל אני כן יודע שמהרגע שנתפסת עליו, נתפסת חזק. כמו כל התמכרות, ההתמכרות הזו באה ממקום של בריחה מהחיים של המתמכר, ובהסתכלות של מבט אחד בדירה שלך יכולנו לראות שהיה ממה לברוח: דירה קטנה וצפופה, עם המון רהיטים ועם ערוץ אקטואליה שדולק בטלוויזיה כל הזמן, תמיד אהבת אקטואליה ואפילו כשאושפזת הקראנו לך עיתונים. שנאת את ביבי ותמכת במתנחלים, כעסת על בתי המשפט וצחקת מהטורים של חנוך דאום. היה עוד משהו בבית שלך שגרם לי לשנוא את הביקורים אצלך, אשתך השנייה. נו, אתה יודע מי. זו שבהלוויה שלך ישבה על הספסל בכניסה לבית הקברות וייללה וצרחה כמו המשוגעת שתמיד הייתה, אבל כשנגמרה השבעה נלחמה איתנו על הכסף. תמיד פחדתי לבוא אלייך כי ידעתי שהיא משוגעת ושהיא מרביצה לך, וזכורה לי הסיטואציה שאמא צרחה עליה בטלפון באחת הפעמים הבודדות שהבאתי אליי חבר הביתה. תמיד, תמיד מצאנו בירות אצלך במקרר. ביקשת כסף "בשביל הניתוחים ובשביל התרופות" אבל בזבזת את כולו על האלכוהול, שנתן לך יותר מהכל את התחושה שאפשר לברוח. אני מבין אותך, עכשיו, בהסתכלות חכמה יותר על המצב. החיים שלך היו חרא לגמרי, בדירה קטנה עם אישה מטורפת, כל בנאדם יכול להתחרפן. מעניין מה היה קורה אם היית מתקשר ואומר שאתה לא יכול יותר? היינו באים לקחת אותך אלינו? היינו מוציאים אותה לבית אבות? אבל אתה יודע איך זה, המדענים לא המציאו עדיין מכונת זמן ואי אפשר לחזור בזמן ולהעיף אותך משם, אבל אני מקווה שאם הייתה לנו האפשרות הזו היינו עושים את זה. תמיד האלכוהול השפיע על הקשר שלנו, כמין חומה שהפרידה בינך לבין העולם הדפוק בחוץ, והלוואי והיית חזק מספיק והיינו סבלנים מספיק כדי לפרק אותה, לבנה אחרי לבנה, ולתת לך את החיים הנורמליים שהגיעו לך. 

ביום שישי נלך לבקר אותך בפעם הרביעית, כמיטב המסורת היהודית. נניח אבן ונגיד כמה מילים יפות, כמו שאומרים באזכרות. אני מקווה שאני גורם לך גאווה ונחת, ואני מקווה שאתה מבין כמה אני משתדל ואשתדל לעשות את זה. אני איחלתי ואמשיך לאחל לך קצת שקט שם למעלה, שקט שלא היה לך בכל השנים האלו. ביום מן הימים אני אבוא עם הילדים שלי והמשפחה שאבנה ואספר להם את הסיפור שלך, סיפור של כאב ואהבה, דאגה וגאווה, חולשות גדולות אבל כוחות שאלוהים יודע מאיפה גייסת. תודה על מה שהבאת לחיים שלי ותודה על מה שהיית בשבילי, בראש ובראשונה כסבא שלי ואחר כך כבנאדם חזק שעשה כמה שטויות ובחירות גרועות בחיים שלו, כמו כולנו. לפני ארבע שנים לא ידעתי איך לכתוב את הפרידה הזו, כנראה כי לא התבגרתי אז מספיק ואפילו בהלוויה שלך שמרתי מרחק בטוח מהטקס עצמו, ורק עכשיו אני כותב אותה, אחת ולתמיד. אני יודע שהיו ועדיין יש לך ציפיות ענקיות ממני, ולא אאכזב אותך, אני מבטיח. אני מצטער על העיכוב, אבל יודע שהדואר מגיע יותר מהר לגן עדן, אז בקטנה :)

הנכד שלך, 

נמרוד.