זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

27.05.2011, בין 00:40 ל01:10 בלילה, בין נמל התעופה בן גוריון לתל אביב. 

"זה מתחיל בעייפות. אחרי שרצנו כמו ילדים קטנים עם עגלות המשא של המזוודות והגענו לבאר שבע, מודיעין, חיפה, נהריה ונתב"ג ביום אחד, אי אפשר לצפות ממני לשפיות. לא שזה חדש, אי השפיות. זה בא בגלים, אפילו. כשקשה להתמודד וכשאני עייף ברמה קיצונית, או מנסה להתחבב בכל הכוח (כי איך היא תצא מהדייט הזה בלי חיוך גדול, מינימום?). אני דווקא בחור די שפוי, עם המון אנרגיות ועוד ועוד תסמינים שהופכים אותי למי שאני, אבל באמות המידה שלי אני יכול לטפס על הר בלי עזרים, אז זה באמת לא ממש נחשב. 00:48, 27 במאי, זו נקודת ההתחלה של הסיכום של התקופה הכי משוגעת שהייתה לי בחיים. יצאתי מהבית ב8:45, 16 שעות אחורה מעכשיו. נסעתי כמעט 1000 ק"מ ועבדתי 12 שעות. המון מספרים, שמתי לב לזה גם. זה זמן של מספרים, בטח כשאתה סופר נוסעים ברכבת. מגיעים לתחנה מסוימת, נגיד חיפה בת-גלים, אני יורד מהרכבת, סופר מי עולה ומי יורד, ועולה בחזרה. קצת משעמם והרבה מתיש, והעייפות הזו שנוחתת עליי כמו טילים אחד אחרי השני, מתפוצצים לי על החיים ועל היום העמוס הזה. קאבוםבוםבוםבוםבום. בום. זו כבר שעה שאני מתחיל להזות, לדמיין. לעבור בקרון ולספור נוסעים שמרוחים על הכיסאות כמו מלכים, שקועים בשינת מלאכים זה כמעט עינוי, ולמען האמת, גרין דיי היחידים שמחזיקים אותי מלהירדם כרגע. אחרי היום אני באמת שוקל לעזוב את הפרוייקט, שתי משמרות לפני הסוף. ובא לי מיטה. מיטה, מיטה, מיטה. אבל כיף לי, וזו הרכבת ה65 שאני נוסע בה, היאח הידד ומזל טוב לי. אני עוצם עיניים ושר בלי קול עם בילי ג'ו ארמסטרונג בזמן שהרכבת דוהרת דרך תחנת תל אביב ההגנה. מרוב העייפות פיתחתי אדישות לסובב אותי. בר רפאלי תתפשט מולי כאן ועכשיו ואני אמצמץ לעברה בעייפות. ראיתי כבר הכל מהכל, אני יודע איפה הרכבת עוצרת ואיפה היא מאיצה, איפה המסילה מתעקלת ואיפה יש סכנת התאבדות. תשימו אותי בקרון רכבת עם כיסוי עיניים ואני אזהה אותו רק לפי הריח. Get back home, boy. 
Get Back to where you belong. נהריה. המאבטח לא נמצא אז אני פשוט זורק זין ומדלג מעל המחסום, רץ הביתה בריצה הכי מאושרת שהייתה לי. אכן, העבודה משחררת. "
אבל הכי אני מפחד, זה לאבד את הילדות, צעד אחרי צעד.