זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

קניתי מפרט אדום לגיטרה בבוקר, בתל אביב. שני שקלים חדשים, הסיבה לא ידועה, או שכן. פשוט קמתי בבוקר והגעתי למסקנה שאני צריך מפרט ושאני צריך לנגן, או לפחות לנסות ללמוד. 

והיום הזה היה טוב. והרגשתי טוב כשישבתי על חומה באמצע רחוב ראשי בתל אביב עם המוזיקה ובהיתי בעולם המטורף שמחוץ לבועה שלי, בעודי אוכל את האורז + עוף הכי טוב שאכלתי, חווה אורגזמה קולינרית מביס לביס (ונשבעתי לעצמי שלא אפרסם שום דבר בבלוג הזה אבל על הזין שלי, Go noodles באבן גבירול, חמש דקות הליכה מהצומת של שאול המלך, 20 שקל למנה, ועד כאן המסחור העז) ובוהה במגדל המטורף שהרימו מעל הצומת. כל העיר הזו מגדלים, וזה מעצבן, וזה אולי כולה מפרט מסכן ואדום, אבל נוח ככה, לקנות מה שבראש שלי בלי לדפוק חשבון.

וכולכם רק תפאורה בשבועות האחרונים, ככה זה מרגיש. ניצבים כמעט בלתי נראים בהצגה הזו, הגדולה עם האורות המסנוורים. אחרי לילות של נדודי שינה ועבודות במשמרות לילה משמרת אחרי משמרת הכל נראה תלוש, כמו מתוך סרט שאני צופה בו. הרגשות מתקהים והחיים נכנסים ללופ קטן של סלואו מושן כמעט מייאש בתבניתו הנוכחית. ושינה זה לחלשים אבל אני יודע שאם לא ארדם בקרוב אני אתמוטט, או לפחות אסתגל למציאות החדשה הזו, של העצמאות התחבורתית והחיים שנבנים סביבי ובתוכי. 

אבל למי יש כוח להתרגל, כרגע מה שבא לי זה בעיקר לשמוע את הפעמונים של יורק ולהיסחף אל תוך הצלילים, כי זה מה שאני טוב בו, בתכל'ס, לשקוע אל העולם שלי כשאני רוצה, ולהתנתק מהמציאות הממוטטת כשאני צריך. 

ואני ממש בוכה מזה. כל פעם מחדש. כמו תינוק. זה נורא, באמת. כולה מכוער והכל, הזמר,

אבל איזה גיטרה, ואיזה חיים. החיים בדבש תמרים. רגע האמת מתקרב. צריך להחזיק חזק

ולנשום עמוק. הצונאמי כבר הולם את דרכו לחוף. אתה מוכן כבר לעצור נשימה לאחור? 

אחת. שתיים. בום.