"זו כוויה כימית," טיילר אומר, "והיא תכאב יותר מכל כוויה שהייתה לך בחיים. יותר גרוע ממאה סיגריות."
יש פה זיקוקים ומכוניות וחיים שיש בעיר הזו רק בשישי בערב. כנראה שרוב החברים שלי משתכרים כרגע בבר ומנצלים את החוקיות שלהם, או מזיינים את החברות שלהם או מעשנים את הסיגריות שלהם וחיים את החיים שלהם, שנראים מהצד כהתגלמות הנעורים במיטבם אבל הם לא יותר מסתם אוסף פתטי של מחוות חברתיות בשביל להרשים את כולם מסביב, שיראו שהחיים טובים ושהכל טוב ושהחיים טובים. כמה שהחיים טובים. זה הקטע, בעצם. להראות שהכל בסדר, לא? להתעלם מהחיים ולהנות מהרגע. קשה להתנער, קשה להשתחרר. מה שמוביל לזה שאולי קשה לחיות חיים של אחרים, מזויפים, עטופים בצלופן של חגיגיות ומעיפים עלייך את כל הקונפטי הזה שחונק לך את הנשמה אבל מעלה לך חיוך ענק על הפנים.
רק אחרי אסון נוכל להיוולד מחדש.
ותעזבו אותי מסיגריות, כי סרטן ריאות זה בתורשה, ותעזבו אותי מאלכוהול כי הכליות ממילא במצב לא הכי טוב. כל זה, כל החיים האלה ריקים כשאין לך מטרה, שאתה שותה כמו כולם, ואתה מעשן כמו כולם וכשאתה מזיין כמו כולם. כי צריך לעשות כמו כולם. זין על ה"כמו כולם" הזה. כי פעם המטרה שלי גם הייתה סטנדרטית ומגעילה וקיטשית, למצוא אהבה ולהוציא רישיון ולהיות כמו כולם, להיות כמו איפרגן שתמיד הצחיק אותי ומפוצץ בערכים כמו ברכי, עכשיו בכלל המטרה השתנתה לשרוד את השנה הזו ולחסוך כסף ולעוף מהעיר הדפוקה הזו, עם הים ועם החום שמציק והברחשים שעפים לי לתוך העיניים כשאני נוסע על האופניים בשיא המהירות. אין פה עתיד, לא למי שלא קוראים לו זוגלובק ולא למי שרמת הערכים שלו מספיק נמוכה כדי למכור את האמא שלו בשביל ההצלחה האישית שלו. אין פה עתיד למי שלא רוצה לחטוף יריות מאופנוען באמצע הרחוב הראשי של העיר ולמי שרוצה לרוץ למקלט כל פעם שנסראללה מחליט.
אל תחשוב על זה בתור הכחדה, תחשוב על זה בתור צמצומים.
ואני לא רוצה להיות חתיך כמו בראד פיט או מוכשר כמו קרת או כל אחד אחר שאני מסתכל עליו מלמטה ותופס לעצמי את הראש ואומר לעצמי שזהו, יש מטרה, ויש מישהו להיות כמוהו. בלי המישהו הזה, בלי הדבר הזה לשאוף להיות כמוהו, אם זה בנאדם או אם זה מכשיר או אם זו דמות מספר שרואה במוות בלי צלקות כמוות מיותר, אין לך כבנאדם למה לשאוף. וזה עצוב. וזה גם נורא עצוב שאני מוצא את עצמי כותב את אוסף הבולשיט האנטי-חברתי הזה, ושאני לא מבין איך זה שמספידים בנאדם שיש לו עשרה מיליארד בחשבון ואומרים שהוא היה "מלח הארץ", אבל כשבנאדם אונס ילדה בת חמש ויוצא עם זה למעצר בית אף אחד לא אומר כלום, כי זה מה שהתרגלנו אליו. רק כשיש חרא אנחנו קמים וצועקים שזה לא בסדר, אבל אז מתיישבים על הספה וממשיכים לגרבץ, כי החיים פה הם אחלה מופע.
וטרנר, טרנר. תחזור להוציא שירים כאלה, אני מעלים עין מהאלבום האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
