זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

באוזניות: קנייה ווסט עם השיר שתיאר הכל מבחינתי, בקטע של הסיום. 

בשני טקסי סיום תיכון הייתי בחיים שלי. האחד של אחותי, השני הוא שלי. 

בטקס הראשון הייתי בן 11 וחצי. בטקס השני הייתי בן 18 וחצי.

הטקס הראשון היה בפארק בכרמיאל. הטקס השני היה בהיכל התרבות בנהריה.

בטקס הראשון לא הכרתי אף אחד. בטקס השני הכרתי את כולם. 

שמתם לב למשחקים בין הזמנים? ממש "בחזרה לעתיד", רק בלי דלוריאן. 

כשהייתי בטקס הראשון, ישבתי עם ההורים שלי על ספסלי האבן הלא-נוחים-בשיט של הפארק. השתעממתי נורא וחיפשתי את אחותי כל הזמן. היה לי מוזר לראות את אחותי במעמד כזה, של גדולים. לא חשבתי שאגיע אליו לעולם. זה נראה בלתי מושג, משהו שבמרחק שנות אור אשיג, וגם אז, זה יהיה נורא מוזר. כשאתה ילד קטן כל דבר שהגדולים עושים נראה לך לא הגיוני, וכשאתה גדול אתה מסתכל על האח הקטן שלך שאומר לך דבר כזה במבט של "כשתגדל תבין". 

אז הבנתי. הבנתי מה הריגוש הגדול בידיעה שזה טקס הסיום שלך. ערבוב הרגשות הזה שאין לך מושג איך לעכל אותו, וכולם כולל כולם מתרגשים, חלקם לא מודים בזה וחלקם מוחים דמעה. תמונות מהתקופה ושירי פרידה קיטשיים, כולם בסדר עם כולם וכולם מאושרים בבועה כזו של סיום. ואיך צרחנו כשהזכירו את רכזת השכבה. ואיך צחקנו כשחיקו את המנהל. כל מה שהכי קיטשי היה שם, וזה לא מפריע, ממש לא. אני מניח שזה ככה, בטקסים מהסוג הזה. יודעים שאין ברירה אלא להיות קיטשיים, כי בכל פרידה יש קיטש במינון כזה או אחר. 

חבל לי שלא יצאתי לטיולים השנתיים לאורך שלוש השנים שהייתי בבית הספר הזה וחבל לי שבשנה האחרונה הגעתי רק למבחנים, כי בדוגרי, תיכון זו חוויה. טובה, רעה, הכל מהכל ומה שהופך אותה לחוויה שמעצבת כל בנאדם. וקשה לעמוד בהקנטות אבל מתחשלים, והבגרויות ובעיקר הלימודים לפניהן שוחטים אותך מבפנים ומבחוץ, ובא לך להיכנע ולוותר וההורים שלך חושבים שאין סיכוי שתוציא תעודה בקצב הזה, אבל צריך לנשום עמוק, לסתום ת'פה ולזכור שזו רק חוויה, ובסוף תתגעגע לזה. פאק איט, כבר מעכשיו אני מתגעגע. 

ולדעת שבתוך השקית הצהובה שמכילה בתוכה את ספר המחזור, יש גם תעודה שאומרת שלמרות כל השנה הזו שהכי זרקתי זין, "נמרוד רשף סיים בשנה"ל תשע"א את לימודיו בבית ספרנו בכיתה י"ב 2 נתיב עיוני" זו נחמה. הוכחה שאפשר. וזה כל מה שצריך, ההוכחה הזו.