זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

חשוב לי להבהיר משהו. אני אוהב את הקוראים שלי, וככותב בבלוג שאפשר להגיד שהוא די מצליח, אכפת לי מהקוראים שלי. אם לא היו לי קוראים, לא הייתי כותב במסגרת הזו שפתוחה לכולם, אלא כותב בעיקר למגירה, ונאבק בכתב הנוראי שלי. כך שני הצדדים לא היו נהנים במיוחד. אתם לא הייתם מגלים את הכתיבה, אני לא הייתי מגלה אתכם, היינו יושבים בחושך לבד כמו פולנים טובים וקטרניים. 

יש לי קטע כזה, של לחשוב שאני מציק לאנשים. (ולא, מיכל, ממש לא מעניין לי את הזין הספאמריות שאת שולחת לי לפה שטוענות את זה. אם מפריע לך, תעופי מפה ואל תחזרי. אני לא חייב לך כלום.) וככזה שחושב שהוא מציק לאנשים, אני לא רוצה להעיק על כך-וכך מספר המנויים המכובד בהחלט בפוסט כל יום. אני מסוגל לכתוב כל יום ואני אכן עושה את זה, אמנם במסגרת פחות מפורסמת אך בכל זאת, אני לא מעוניין להציף למנויים את המייל. לא מגיע לכם לסבול מעצם המנוי, תהנו, זו המטרה, אני כותב, אתם קוראים, זו המהות של כתיבה במסגרת כזו. 

אין לי מושג איך לנסח את זה, אז פשוט אגיד את זה ככה, בכנות שלי, המפורסמת.

כשאני כותב, אני לא כותב בשבילכם. כמובן שעצם הקריאה שלכם משמחת אותי, אבל זה לא כל העניין. הכתיבה היא בראש ובראשונה בשביל עצמי. לא בשבילכם. בשביל עצמי. בלי הכתיבה, לא אהיה עצמי. הכתיבה היא חלק ממני ואני חלק מהכתיבה. מחוברים בברית שאי אפשר אפילו לחשוב על להפר אותה. וכשאני כותב, אני לא כותב בשביל לרצות חלקים מסוימים מהקוראים. אם אתם נהנים מזה, סבבה, בכיף. אם לא, אז אל תקראו. יש איקס אדום ויפה בצד השמאלי של העמוד, אתם יכולים להשתמש בו. אני כותב את זה כי אחת הקוראות טענה ש"אתה כותב בשביל שיאהבו אותך", משהו באזור הזה, לא ממש מתעניין בתגובות שטחיות וטיפשיות כמו התגובה הזו. 

אני לא כותב בשביל שיאהבו אותי. יש פה מספיק בלוגרים שעושים את זה. חלקם מקום ראשון בפעילים, חלקם טמונים עמוק בתוך נהר השיכחה של הבלוגים הקטנים. לא מעניינים אותי הבלוגרים האלו. הם לא אמיתיים בעיניי. המסחור עלה להם לראש. אני לא אתן שהמסחור יעלה לי לראש, לא אכתוב בשביל לרצות אתכם. אכתוב בשביל לרצות את עצמי בראש ובראשונה. ההנאה או הסלידה, זו בחירה שלכם. לי ממש לא משנה. תהנו, תשנאו, תזיינו בשכל בתגובות מטומטמות מ"ללא שם", אצטט את השחקן האלמותי קלארק גייבל כשאגיד Frankly, my dear, I don't give a damn. 

כאילו, בחייאת. אתם רוצים לשפוט בנאדם שאתם מכירים רק מהאינטרנט. זה מוזר. לא פגשתם אותי ברובכם, מבחינתכם אני רק אוסף אותיות ומילים על הצג, מישהו שמעביר את הזמן בצורה טובה, אולי בחלק מהמקרים, כך אני מקווה, אתם חושבים שאני מוכשר. אולי בחלק מהמקרים אתם סתם פה כי משעמם לכם ואתם מחפשים איך לספק את האגו הפגוע שלכם. במקרים מהסוג השני, פשוט תעופו מפה. אין לכם מה לחפש פה. זה מעצבן ומרגיז בו זמנית (זה לא אותו דבר, בעצם?) שאנשים שמכירים רק את הבלוגר ישר קופצים לתיאוריות מוזרות על "איך העזת להשתנות". במקרה כזה, אני באמת מקווה שהמשכורת שלי לא תיפגע משמעותית. ובלי ציניות, אכתוב על מה שאני רוצה, כמה שארצה. אלא אם תתחילו לשלם בהתאם לפוסטים, אתם יודעים. 

פוסט טוב, כמה מאות שקלים. 

פוסט מחורבן, אין תשלום עליו. זו נראית לי אחלה עסקה, מה דעתכם?