כל מה שהיה לו זה היה דג זהב והמטוסים האלה, מנייר. כל היום וכל הלילה הוא היה בתוך חדרו, מרכיב ומשפץ אותם, מכוון הכי גבוה והכי רחוק מהחלון שצפה לגינה עם עץ השסק, או שזה סשק? הוא לא באמת ידע, וזה פרי מגעיל, אז לא משנה מבחינתו. הוא נעול על המטוסים האלה, מאפשרים לו את התעופה לעולם אחר, שונה מהעולם הקטן שלו. הגלובוס הענק שבמרכז חדרו מראה כמה הוא רוצה כבר לפרוח מהקן של ההורים ולצאת לכבוש את כל אותן נקודות אדומות שהוא סימן על הכדור הכחול-ירוק הזה. הפוסטר של מטוס הבואינג הענק והחדש עוטף את הקיר שמעל מיטתו מראה כמה הוא רוצה להטיס מטוס ולברוח מפה. לברוח לברוח לברוח, לא משנה לאן. הכל נחשב חומר גלם למטוס נייר, מהמכתבים שהיא כתבה לו עד חשבונות חשמל. מחיקה אקולוגית של חייו.
אז הוא בונה מטוסים, כי זה נותן לו אופציה אחרת. אופציה שונה. בכלל, נותן אופציה. אופציה בזמנים כאלה זה דבר נדיר, צריך לקפוץ עליה. כמו הנדריקס והגיטרות, כמו וואן גוך והציור וכמו יו הפנר והשפנפנות, ככה הוא ומטוסי הנייר האלה שמושלכים מהחלון כשהם מוכנים, משוגרים אל השמיים, ולרוב מתרסקים על האדמה הרטובה של הבוקר. רגעי הציפייה המותחים, הזיעה שנוזלת באיטיות על הפנים, המבט המרוכז, בשביל רגעים כאלה שבהם המטוס עובר את עץ השסק, או הסשק, הוא חי, בשביל רגעים שבהם הכנפיים לא מסתבכות בענפים, הוא נושם, ובשביל הרגע הגורלי שבו הכלב של השכנים לא שם לב למטוס וקופץ לעברו, אוהו, ברגע הזה הקיום שלו בעולם הזה שווה משהו.
ומבחינת כולם, זה בסדר. כל עוד הוא לא מציק לשכנים, השכנים בסדר. הבנות התרחקו ממנו והחברים כבר כולם בצבא, אז זה באמת רק הוא והמטוסים.
וכשהמטוסים מעודדים אותו לעלות לגג הכי גבוה של העיר, הוא עושה את זה. וכשהמטוסים מושלכים מעל העיר, אחרי שהוא הצית אותם, המטוסים מריעים לו, והוא בסדר עם זה ואפילו שמח מאוד. ודג הזהב קצת נפגע מזה שהוא נשכח, אבל הוא רואה בהשתקפות הבועה הקטנה שלו איך השמיים מתמלאים בניצוצות בוערים, וזה עושה לו קצת עצוב, לדעת שכל חלום סופו להתגשם, גם אם אלה מטוסי נייר בודדים, שרק רוצים לעוף ולהרגיש חופשיים.
שתי הערות: 1. עצם העובדה שמישהו מחפש כל כמה שעות "פרונו", ולא "פורנו", ומגיע לבלוג הזה מבחילה אותי. די לחפש. זה לא שאני כותב כל הזמן פרונו פרונו פרונו. אה, שיט.
2. מעכשיו זה בלוג של סיפורים. המעטים שיודעים וצריכים לדעת מה קורה בחיים שלי הם מעטים מסיבה פשוטה, שהיא שלמרות "הפופולריות" של הבלוג, גם לי מגיעים חיים פרטיים. אכתוב על החיים הפרטיים במסגרת אחרת, שאם תחפשו לא קשה מדי תוכלו למצוא אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
