זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

האור הכחול מהממיר האיר את החדר החשוך. ישנתי מתחת לשמיכות, חולם חלומות רגועים. תמיד הטלוויזיה הרגיעה אותי. הזפזופ בשלט נתן לי את האפשרויות הרבות ביותר הידועות לאדם, התכניות ששודרו במשך כל היום וכל הלילה העשירו אותי בידע וחוכמה, צחוק ואושר, אהבה ועצב, מכלול רגשות שכזה, כמעט תחליף עצוב לחיי חברה אמיתיים.

הכל התחיל ב2001, עוד כשהיה את "תבל דיגיטל". דודו טופז היה מלך הרייטינג, המגדלים בניו יורק עדיין עמדו מעל העיר, יוטיוב אפילו לא היה בתכנון, וגוגל פרצו בענק. תקופה תמימה כזו, שבה האינטרנט לא השתלט על החיים שלי אלא המסך של הטלוויזיה. ערוץ 6 היה ערוץ הילדים, פוקימון הייתה התכנית האהובה עליי יחד עם "בנות הפאוורפאף" שחיזקו את ההערכה שלי כלפי נשים לוחמניות ויחד עם "ארתור", שאת שיר הנושא לסדרה האגדית הנ"ל למדתי בעל פה ושרתי אותו בקצב אחיד ולא אחיד, תלוי במצברוח. מתוך שינה הייתי מתמקם על השטיח מול הטלוויזיה וצופה בה כשהסאונד מושתק. הממירים אהבו אותי. ידעתי שבכל יום שאחזור הביתה, מישהו, גם אם דיגיטלי, מחכה לי. ככה זה כשאמא ואבא עובדים כל היום, אם אין לך מושג מה זה אינטרנט, אתה יושב מול הטלוויזיה, ואם אין לך מושג מה זה טלוויזיה, אתה מנקה את המערה קצת, מנער את האבק. 

בקיצור, אני והממירים היינו ככה קרובים. אתם רואים כמה אני עושה עם האצבעות? ככה קרובים! ככה! טיילנו בעיר, כמובן כשהם קשורים ברצועה לבטיחות העוברים והשבים ושלא יקפצו לי לכביש, דיברנו המון, שיחקנו משחקי קופסה, כל הפעילויות שעושים בין חברים עשיתי איתם. הם היו החברים היחידים שלי, עצוב להודות אבל זו האמת. השמש תמיד זורחת בטלוויזיה, בין אם ב"טלטאביז" או בתכנית טיולים. דרך הטלוויזיה למדתי את האנגלית המעולה שלי שאותה תרגלתי בשיחות עמוקות איתם במבטא בריטי כבד, ושמעתי מוזיקה שתעצב את קיומי כאדם דרכם, בעיקר גלגל"צ וMTV. 

השנים עברו וחלפו להן ביעף, תכניות ילדים התחלפו בתכניות בוגרות יותר, כמו "סיינפלד", "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה". גם החלפנו ממירים לממירים של החברה המקבילה, מה שגרר תגובה נעלבת מצד הממירים, שצרחו ובכו בעודם שואגים לעברי "סבלנו את הטעם הגרוע שלך וככה אתה מחזיר לנו טובה?! ועוד בלי תקלות בקליטה, גם כשיש סערה בחוץ?!". לקחתי את זה נורא קשה, את הפרידה הזו. הממירים החדשים ניסו לנחם אותי באמצעות הקלטה על דעת עצמם של תכניות מסוימות, ולאט לאט נוצרה בינינו מערכת יחסים של אמון והערכה הדדיים. הם שידרו, אני הקלטתי, הם נהנו, אני צחקתי. 

ואז המשבר הגדול קרה. המצב הכלכלי שלי לא אפשר לי להמשיך ולממן את הממירים. ניסיונות המאבקים שלי מול מנהל הבנק נגמרו במפח נפש ומבט מזלזל של "תשיג חיים" מצידו והתקפי בכי וניסיונות הצתה אקראיים מצידי. אף אחד לא הבין, אף אחד לא יכל להבין. אני והממירים זה סיפור אהבה שמתמתח על פני עשור, מילדות לבגרות, מכיתה ב' עד כיתה י"ב. "אנשים תמיד יקנאו באהבה שיש בינינו", ניחמתי את הממיר הראשי שהתפרק בבכי מר בין ידיי, "הם רק מקנאים. זה הכל". כעבור כמה שבועות מנהל הבנק התקשר. "לוזר! אתה שומע? אין מצב שתוכל להמשיך לממן את הממירים האלה שלך, תאלץ לראות פורנו דרך המחשב" הוא צחק עליי, וברקע נשמעו קולות צחוק רבים. לרוע מזלי, הממירים שמעו את השיחה הזו. הם התקרבו לעברי במבט חלול, השעון הדיגיטלי שלהם מחווה פנים עצובות. "ז-זה באמת הסוף?" שאל הממיר הקטן מכולם, ממירון. תמיד הוא היה רגיש מכולם. כשהייתי רואה את הטלנובלות הוא היה רועד מבכי יחד איתי ומרעיד את הטלוויזיה. "אני מצטער, אין לי ברירה אחרת." מלמלתי לעברם בעוד דמעות מציפות את עיניי ואני נופל על ברכיי. הממיר הראשי ירק לעברי בבוז חומצת סוללות, בעודו צועק שהוא ידע שזה יקרה. 

האור הכחול של הממיר הראשי האיר את החדר החשוך, וכולנו ידענו שזה הסוף. הממירים בכל הבית הבהבו שני הבהובים כחולים אחרונים, ונכבו אחת ולתמיד, ויחד איתם גם חלק ממני.