זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

תראה את הירח, היא אומרת לי. לא רואים אותו הלילה. כמה זה נדיר, היא חושבת לעצמה, מושיטה את היד אל עבר השמיים, מנסה ללכוד את הירח החמקמק הזה, שמתחבא בין העננים, נמלט ממנה ומהצל של עצמו. זה היה בחוף הים, כשישבנו על השמיכה הזו עם הכוכבים ודיברנו רגשות. איש זקן עבר עם הכלב שלו שחירבן על החול ובהה בי תוך כדי. דברים קטנים כאלה, ושקט מסביב. גם כשעוברות מכוניות וגם כשזוג מתחרמן על הסלעים על שפת המים, תמיד יש שקט כזה כשאנחנו נפגשים, אני והיא. כאילו לא צריך להגיד כלום ולהישאר בשקט הזה, לא להפר אותו. לא צריך מילים גדולות ולא צריך להתאמץ, כי זה בא בטבעי. ילדת כוכבים כזו, עם טלסקופ בחדר ושמיכה של כוכבים שהיא הביאה מהבית. מעלינו טס מטוס סילון שמאיר את השמיים בשובל שלו, ואני מתחיל לצחוק ואומר לה שזו חללית ושהלך עלינו, והיא מחייכת ועושה צורות עם האצבעות, לוכדת את הכוכבים הקטנים האלו בשמיים ואוספת אותם בערימה קטנה לידה. צפוי שהם ייבהלו, אבל גם אותם היא מרגיעה.

והירח מתחבא. ליקוי ירח מלא זה נדיר וזה סימן למזל טוב, או ככה האסטרולוגית אמרה בטלוויזיה בבוקר. מתחבא בין העננים, מתחת לחלל האינסופי הזה, עם הדגל האמריקאי שארמסטרונג שם על האדמה שלו לפני כמה שנים. ליקוי ירח מלא דופק את אנשי הזאב, כשאני חושב על זה ואומר לה את זה, אבל היא מחייכת את החיוך המסתורי שלה ואומרת שבלילה הזה כולם רגועים, גם מי שצריך את הירח כדי לחיות. 

עריכה, יום שישי ה-17, 08:37: 
הנגאובר זה רע. זהרערערערערערערע. רע. אע.