זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

וואלה, שנה בישראבלוג. ושנה שאני כותב בכלל, אם חושבים על זה. תכלס הזוי. ותכלס מטורף לגמרי, כל השנה הזו. 

אין לי כוח למילים ארוכות ונאומים בומבסטיים ודמעות בעיניים וכל החרא שמסביב, אז רציתי להגיד לכם תודה. (לעזאזל, ניסיתי להתחמק מהקיטש הזה, אבל כנראה שאין ברירה.)

תודה על זה שנתתם לי במה וחופש לבטא את עצמי. תודה על מאות (או אולי אפילו אלפי?) התגובות המפרגנות ובמיוחד ל"לא שם"-יות שהעשירו את עולמי בקללותיהם. אם הייתי יודע שאחרי שנה של כתיבה בסך הכל מספר מטורף של כמעט 35000 אנשים יקראו בבלוג הזה, לא הייתי מהסס לרגע. תודה על זה שסבלתם אותי, בין אם אופטימי (טוב, זו תקופת הזהב של הבלוג, בתכל'ס. ולא, הוא לא חוזר. נדרס. מחלת מין. הוא מת. די.) ובין אם דכאוני ומבולבל. לא ציפיתי שתישארו כשרצחתי את החרא האופטימי הקטן. מספר המנויים צנח ועלה וצנח ועלה, אבל הכתיבה פה והחוויה שלי ככותב השתפרה עם הזמן. דרך הבלוג הזה הכרתי כמה מהאנשים המדהימים בחיי וגיליתי את "כישרון הכתיבה" שלי, שאני מצטער, עד שלא אוציא ספר ראשון שייהפך כמובן לרב מכר עולמי ויגרום לתנ"ך רגשי נחיתות קשים, אכחיש את קיומו בכל תוקף. תודה ל32 המנויים וסליחה על העדכונים החוזרים ונשנים. תודה לישראבלוג שהחליטו לתת לבלוג הזה במה במומלצים, תודה לMSN ישראל ול"נענע" באותה הזדמנות.

ותודה ל"דה מרקר" שפרסמו משהו שכתבתי וזכה לאלפי צפיות והגיע ל"עכבר העיר" ולאתר של עיתון "הארץ", הל יה!

בקיצור, תודה לכם. אני באמת אסיר תודה על כל מה שהבאתם לחיים שלי בשנה האחרונה ומקווה שלפחות מבחינתי זו רק ההתחלה. אני לא מתכוון לעזוב את ישראבלוג בקרוב, וגם לא מתכנן להעיף את סניה מהמקום הראשון בפעילים. כמו שכתבתי לפני כמה שבועות בפוסט, אני כותב בשביל עצמי. מי שאוהב, בכיף, מי שלא, חבל ולהתראות. אם אגיע למעמד גבוה אשמח אבל זה לא הכל מבחינתי, ודי ידפוק לי ת'מוח. לא שהוא לא דפוק, גאוני ומוכשר ברמה פסיכוטית, אבל עדיין, הבנתם.

שלום + אהבה

מר בחור