אם רק היה לי אומץ, הייתי מזמין אותך לדייט. לא משהו גדול מדי, ללכת לקולנוע ולראות סרט חדש עם פיצוצים וצחוקים. הייתי מחכה לך בכניסה לאולם, עם ג'ינס וטישירט ועם האוזניות של האייפוד, מציצות מבעד לחולצה. תמיד בדייטים האלה, הראשונים, יש את הפרפרים בבטן. לא משנה עם מי, לא משנה איפה, יש את הלחץ וההתרגשות הזו, של ההתחלה החדשה. היית מגיעה עם שמלה קיצית ומחייכת כשאת רואה אותי, את החיוך הטוב והמרגיע שלך. היינו הולכים את ההליכה הזו, שהולכים באולם קולנוע חשוך, מפחדים לדרוך למישהו על הרגליים ומגיעים למקום שלנו. דווקא אחלה מקום, באמצע האולם, המסך מול העיניים ולא צריך לשבור את הצוואר כדי לראות את הכתוביות.
בכל סדרה אמריקאית שמכבדת את עצמה, יש את הקטע הזה באולם הקולנוע, של הבחור שמפהק ותוך כדי-בלי-שהבחורה-שמה-לב שם את היד מסביב לכתף של הבחורה, ובעצם מחבק אותה. בטח היית מתקשרת לכל החברות הכי טובות שלך ואומרת להן ש"הוא בטח יעשה את זה", ומוסיפה שלא היית מתנגדת. הסרט היה מתחיל, והיינו חולקים את הקופסה של הפופקורן, כפות הידיים מתנגשות ושנינו היינו מחייכים במבוכה, כי זה באמת מביך וקצת מצחיק. ההפסקה מגיעה ואת היית אומרת שאת צריכה ללכת שנייה לשירותים, ותוך כדי ההליכה הייתי מסתכל אחרייך, ומקווה שאת לא קולטת את זה. הסרט נגמר והגיבור מנשק את הכוסית שלידו, ואני מסתכל למטה, אל השורה התחתונה באולם. יש שם זוג בגילנו בערך, בחור בלי משקפיים ובלונדינית, נראה שהם נהנים.
אנחנו נצא מהאולם, את תאמרי משהו על הפייסבוק ואני אחייך ואסכים איתך, למרות שכנראה לא אקשיב, הריח שלך ימסטל אותי. פתאום, תבוא המישהי הזו, שמוכרת ורדים ומחפשת זוגות למכור להם אותם. אני אקלוט בזווית העין אותך מסתכלת בסקרנות של "נו, הבטיח לי ורד במסנג'ר, נראה אם יקיים", ואני אקנה, כי זה מה שצריך לעשות; לקנות את הפרח הזה, האדום שדוקר, ולקנות את הלב שלך תוך כדי. מתישהו לפני הצומת של הבית שלך את תאמרי שקר לך, ואני אוריד את הז'קט שלי ואת תלבשי אותו בחיוך של הכרת תודה. גשם יתחיל לרדת ואני אגיד שאין יותר רומנטי מזה, ואת תצחקי ותאמרי שזה נכון, בטון כזה שמח ונרגש.
לפני שהמונית שלי תגיע אני אזרוק זין על הפחדים ואשאל אותך אם אני יכול לנשק אותך. לפני שתספיקי להשלים את התשובה אני אנשק אותך, ובסוף הנשיקה את תנשמי נשימה עמוקה, כדי להירגע, ותשאלי מתי הדייט השני.
נ.ב - זה עלייך.
מר בחור