איך זרקתי את זה לאוויר, "אה כן, סיימתי תיכון". זה ערבוב כזה של רגשות. פחד והתרגשות ושמחה ועצב ולחץ וכאב והכל הכל הכל. אני סתם מדחיק את זה, כי קצת קשה לי עם סיום המסגרת הזו. לפחות סיימתי את זה עם 90 בבגרות האחרונה בלי להתכונן בכלל. אלוהים אוהב אותי. רק אם הוא היה קיים. בטח הוא קיים, פשוט אני לא רואה אותו. אני בוחר להאמין בימים, או בעצם, בשבועות האחרונים, שאלוהים נמצא במוזיקה שאני שומע. לא הגיוני שנגיד, רדיוהד יוציאו שיר כזה:
וייחשבו לבני אדם אחרי זה. אני באמת מצטער, השיר הזה מושלם מדי מכדי שבנאדם ממוצע ייצור אותו. הוא מנסח את כל שאני לא הצלחתי להגיד במשך הרבה יותר מדי זמן. 18 וחצי שנים, ליתר דיוק. מדי פעם אני צריך את הכאפת מציאות הזו, הפעם היא הגיעה בצורת השיר הזה, שפשוט גורם לי לבכות כל פעם מחדש. רגשן, זה מה שאני. ברוך בורא הטישו. וברוך בורא רדיוהד. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
