האמת שאני מקפיד לצלם מלהצטלם, וזה קצת קטע של חוסר ביטחון, וגם, אני מניח, קטע של קצת כישרון שגיליתי בתחום הזה.
למען האמת, את התמונה הספציפית הזו צילמתי בספונטניות. הגעתי עם אופניי הכחולות אל החוף של שבי ציון (מי שלא מכיר, משהו כמו שתי דקות נסיעה מנהריה, חוף מדהים.) וחיפשתי משהו לצלם. באחר הצהריים הספציפי ההוא חיפשתי נוף אנושי שמשתלב עם הטבע, עד שממש על שפת הים נתקלתי בזוג הדייגים האלה, אחד מהם מתכופף להרים משהו והשני ממתין לו. האסוסיאציה הראשונה שקפצה לי כשנתקלתי בה לגמרי במקרה היום בצהריים הייתה שזה מזכיר חברות ופסטורליה. האווירה של השמש האחרונה של השבוע והים הרגוע הקנתה לתמונה נוף רגוע ומרגיע, פסטורליה של ים שכזו, וחברות. הרי, אם נסתכל בתמונה נראה שבזמן שאחד מהדייגים מתארגן, הדייג השני מחכה לו עם הדלי עמוס הדגים לידו. מין שיעור קטן לחיים ואפילו מין כותרת קטנה כזו שאני חושב שתתאים, "יש לנו את כל הזמן בעולם". כשצילמתי הם התבוננו לעברי במבט מוזר ומעט מופתע אבל הם לא שאלו שאלות, ואני לא סיפרתי שקרים.
סופשבוע נפלא שיהיה, בין אם על שפת הים ובין אם בכל מקום אחר
מר בחור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
