זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

לפעמים צריך לכתוב, ולא צריכה להיות סיבה. לא להכל חייבת להיות סיבה. ככה זה, לחלק מהדברים חייבת להיות סיבה, כמו לשאלות "למה מחירי הקוטג' מוגזמים? (כי הממשלה חרא, זו התשובה.)", "למה יש רוח בחוץ? (כי ככה רופ אמר בתחזית.)", או, במקרים קיצוניים, "למה השמיים מלאים בטילים?". לפעמים אתה פשוט מוצא את עצמך מול המקלדת, או אם אתה אולד-פאשן וחולה דיו, מול הדף עם העט, ואין לך מושג למה ואיך הגעת למצב הזה, אתה פשוט יודע שאתה צריך לכתוב וככה יהיה, כי זו הרוטינה ואלה ההרגלים. 

ו

ולפעמים אתה חייב לכתוב. נניח, הספדים. הבנאדם מת, אומרים עלייך שאתה יודע לחבר את המילים, ואתה עושה את מה שאתה טוב בו. כמו שדורקרן טוב בלהיראות כמו אידיוט, אביתר טוב בלחטוף קרשים ללסת, וביבי נתניהו בלשרוד, אתה טוב במילים. אתה יודע את זה כי הם יודעים את זה. אתה עושה את זה כי אין לך ברירה. אתה לא מוזיקאי מוכשר, אתה אפילו לא נגר, ככה שתוכל לקמבן לו ארון נורא יפה בחינם, כי הכרתם מהגן ולא נעים לגבות תשלום מבנאדם שמת. חוצמזה, איך הוא ישלם? ייצא מבין התכריכים, יכניס יד לכיס שאין, וישלוף שטרות? הכתיבה זה מה שיש לך, הכתיבה זה הכלי שלך והנשק שלך, הכתיבה זה מה שמציל אותך בחלק מהמקרים, נניח, כשאתה עומד בהלוויה ומחכים שתגיד משהו על הנפטר. או גם כשאתה רוצה לכבוש את העולם מחדש, כי באמאשלך שהיית מצביא רומי. גם אז זה זורם לאללה. 

ולא רק בשביל הספדים אתה חייב לכתוב. לפעמים הנשמה שלך צורחת עלייך שתכתוב, תכתוב כבר את מה שיש לה להגיד. ואתה תקשיב לה, כי היא הנשמה שלך והיא בעצם אתה, ואתה בעצם היא. דרך הכתיבה אתה מוציא החוצה את הנשמה שלה, את האמירות האידיוטיות והנחרצות שיש לה על העולם שמשתנה לה מול העיניים. אפילו עכשיו, כשאתה יושב עם בירה על שובר הגלים וכותב את זה על דף הפוליו, הנשמה שלך מדברת, ולא אתה. עד כדי כך החיבור שלך לכתיבה חזק ויציב, אולי יותר מכל חיבור אחר בחיים שלך, בסופו של היום. הים שורץ מדוזות, והתכופפת הרגע כדי לבדוק איך היא נראית מקרוב. היא נבהלה ממך, והפלפל הספוגי הזה שצורב כמו הגיהנום כשאתה נוגע בו בטעות אחרי כמה דקות מתרחק ממך לחלק אחר של החוף. אפילו מנגיעה אקראית במדוזה אתה מביא אותה בתיאורים, תראה אותך, יא פלצן. לך, לך תשחה. תמציא משהו טוב יותר. גורילות פחדניות בין העצים כמין מטאפורה על הפחד שלך מאנשים, דגים ירוקים בקרקעית המים חיים בעולם של בדידות תת מימית כאחושרמוטה מטאפורה לזה שאתה יושב בחדר כל היום עם המוזיקה בפול ווליום לתוך האוזניים, או אפילו סתם נמלים שעושות פעלולים על סקייטבורד מיניאטורי על גבי שמיכת פוך מפלצתית. זה העולם שלך, וזה אתה, בסופו של דבר. עוד חנון עם עיניים ירוקות, קצת שרירים וקצת שיער בלונדיני, שכותב כי זה מה שהוא רגיל לעשות כבר שנה ומשהו, וגם כי לפעמים צריך לכתוב. 

אם זה לא טוב מספיק בשבילך, תאמרי לי כבר עכשיו. אני לא רוצה לחכות יותר. אירוני, וואט אבר. על הזין שלי. אני רוצה אותך. בטירוף. 

ממני אליכם, מר בחור 
שמפתיע אפילו את עצמו עם הכנות הזו