זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ולא מדובר בקשירה של חבלים, חוטים, וחרא בסגנון. אלא בתחושה. בהבנה ובידיעה שאני פשוט לא קשור לאף אחד מכל אותם אנשים שהייתי איתם בבית ספר במשך תקופה ארוכה, שלוש שנים וכמה חודשים. נתחיל בזה שהייתי מוזר. יותר מכרגע, שזה כשלעצמו הישג רציני. הייתי קורא "מעריב לנוער" בכמויות ושומע המון רד הוט צ'ילי פפרס, ובתכלס רוב שעות היום היו בחדר, כמו עכשיו. רק שעכשיו זה קצת השתנה מתקופתי כתלמיד חטיבת ביניים, בעיקר כי גדלתי פיזית ונפשית. ההתנהגות המוזרה שלי הייתה באמירות מוזרות שאמרתי ובדברים מוזרים שעשיתי כדי למשוך תשומת לב. גם עכשיו זה קיים, אומנם במינון נמוך בהרבה, אבל באותה תקופה זה היה כדי שישימו לב אליי. תמיד רציתי שישימו לב אליי. חולה תשומת לב שכזה. זה התבטא גם ב"נימי האופטימי". האמנתי שככה יהיה לי טוב. שכולם יהיו סביבי ויתייחסו אליי, כי היה לי ממש חרא להיות לבד כל היום, בכיתה ובבית ובהרגשה שלי עם עצמי. עכשיו אני מבין שאני מספיק מעניין ומספיק טוב (אולי לא לעצמי, אבל לאחרים כן) כדי שיתייחסו אליי גם בלי שאתנהג בצורה מוזרה ואגיד דברים מוזרים ואהיה בכללי מוזר, אלא פשוט אהיה עצמי ואזרום עם זה, כי אין לי מה להפסיד ואני קצת חסר אכפתיות כלפי העולם בזמן האחרון. קשה לשכנע אותי לצאת מהבית בזמן האחרון וקל נורא לאכזב ולהעליב אותי, מין תקופה נפיצה כזו, כאילו אני על איזו חבית דינמיט שעלולה להתפוצץ בכל שנייה. 

אני חושב שזה היה בכיתה ט', או ח'. לא סגור על זה, כי בח' ובט' הכיתה נשארה באותה כיתה, קומה אחרונה בבניין, מימין למדרגות, נו, שם. באותה תקופה זה לא מעורבב כמו בתיכון, שכולם עם כולם, יש קבוצות. הערסים יושבים בזולה, הכוסיות יושבות ברחבה ובודקות איפור, והחננות יושבים ומשחקים קלפים בקצה הכיתה, בשולחן האחרון. אני ישבתי איתם למרות שעד עכשיו אין לי מושג איך לשחק קלפים, פשוט התחברתי אליהם, עם אמירותיי המוזרות והתנהגותי המוזרה. לא רציתי להישאר לבד. לא רציתי לשבת בקצה הכיתה ולבהות מהחלון ולחכות שייגמר היום. אז העדפתי להיות איתם, למרות שהם הסתלבטו עליי המון וזלזלו במה שהיה לי להגיד. לא הסכמתי להישאר לבד, לא הייתי עומד בזה. אני זוכר את איך שהייתי באותה תקופה, חלש בטירוף ולא מסוגל להישאר לבד. אז כשכולם צחקו על פלג צחקתי איתם, כי באמת שהוא היה מוזר, ובסוף היום ליוויתי אותו הביתה למרות שזה בכלל היה בכיוון השני מהבית שלי, סתם כדי לברר איך הוא עומד בזה. הוא אמר שזה בסדר, וככה זה הולך, ואני לא הבנתי מה בסדר בזה, במציאות המוזרה הזו, של ההעלבות וההקנטות. חטיבת ביניים זה חרא, זו חרא תקופה, וכולם עוברים אותה. היא מחשלת ומשוגעת אולי קצת פחות מהתיכון, אבל זה בערך אותו דבר, רק חומר לימודי שונה, עם האנשים שמשתנים. 

באחד מהימים, אני ממש מהמר עכשיו ואגיד שזה היה יום רביעי, הגיע זמן ההפסקה. בין 11:45 ל12:00 הייתה הפסקה שבמהלכה החננות עם הקלפים יצאו מהכיתה שלנו אל הכיתה השנייה. היה שם את רובס, שידע לשחק קלפים והוא היה מצחיק, עד עכשיו כולם אוהבים אותו. ניסיתי לצאת גם מהכיתה אבל אחד מהחננות סגר לי את הדלת על הפנים. כאילו, לא על הפנים, אבל איך שבאתי לצאת מהכיתה הוא סגר את הדלת ולא נתן לי לצאת, עם כמה שצרחתי עליו והתחננתי שייתן לי לצאת. אם הוא היה עושה לי משהו כזה בכיתה י"ב, נניח, הייתי מגיב לגמרי אחרת, אבל ככה ידעתי להגיב וככה העדפתי להגיב. אני לא כל כך בעד אלימות גם עכשיו, והייתי רגיל לבכות ולבקש במקום להגיב באלימות משוגעת לגמרי. כמובן שאם זה היה קורה עכשיו, הייתי עומד על שלי ורודף אחריו בכל המסדרון, כמו שאם אני לא טועה, זה מה שעשיתי כשהוא פתח את הדלת. חוויה משפילה, אפשר להגיד. ישבתי בקצה הכיתה ובהיתי מהחלון (לבסוף הגעתי לפוזיציה העצובה הזו) ושמעתי את כל "חבריי" צוחקים עליי, כולל הבנאדם שסגר לי את הדלת על הפנים. אז כאילו, זה באמת היה הרגע הראשון שאני זוכר (כי בדוק היו עוד כמה לפני זה שפשוט הדחקתי, והידד למנגנון ההדחקה שלי.) שבו הרגשתי שאני לא שייך, לא קשור. ויא אללה, כמה שזה היה מבאס. 

עריכה, 15:15 של יום שלישי:

למען השם. אין דברים מגניבים מזה.

ואני מפיץ את השיר הזה לכל בנאדם שאני יכול ובכל חור שאני יכול 

אני דוחף אותו, מפרסם אותו ומפיץ את הבשורה החשובה מהכל 

אנשים צריכים לדעת על כישרון מטורף כזה. אין דברים כאלה.