"אז אתה בעצם אומר שלא התכוונת, אה? מה אני אגיד לך, זה מקורי." הוא אומר בזמן שהוא טוען את המחסנית של הרובה המקוצר שלו. "ממש מקורי", הוא חוזר על עצמו, כדי שלא אפספס את הציניות, "כמעט מקורי כמו ברווזים באגם, או כמו ערס שאוהד בית"ר", וככה הוא ממשיך וממשיך עם הדימויים האלה שלו, ואני לא יכול להתנגד, אפילו להשתיק אותו אני לא יכול. המטלית הלחה הזו שהוא דחף לי לפה ממלאת את כולו בטעם מלוכלך כזה, וגם אם ארצה לירוק אותה החוצה, ואני מאוד רוצה, אני לא יכול, כי הוא ידחוף אותה חזרה פנימה, יותר חזק מקודם. הדם מטפטף לי מקצות השפתיים על החולצה הלבנה שלבשתי למשרד הבוקר, ואני מנסה לחשוב מה הביא אותי למצב הזה, אבל הפחד משתק אותי, וגם כשהוא שולף בבת אחת את המטלית מהפה אני לא באמת יודע מה להגיד. והוא צועק עליי שאגיד, שאתוודה. שאגיד לו כבר שעשיתי לו את זה בכוונה, שאני רק עוד אחד כזה שאי אפשר לסמוך עליו.
לפני שהוא שוב מתנפל עליי באגרופים ובעיטות אני פותח את הפה ויורק קצת דם על הרצפה תוך כדי ואומר משהו. אפילו לא חשבתי על זה, לא תכננתי את זה, פשוט אמרתי. "ואם אתה מתחרט, זה יעזור לך, אתה חושב?" הוא מלגלג עליי בטון הזה שלו, הקצר רוח, "הרי אתה יודע שזה לא ישנה שום דבר, ואתה יודע שזה מגיע לך, אז למה אתה מתווכח בכלל?" את ה"בכלל" הוא אומר תוך כדי בעיטה לתוך הברך שלי, ורואה אותי נופל ונחבט ברצפה, מקלל את הרגע שנולדתי ואותו ואת אמא שלו ואת כל ההיכרות בינינו. והוא, הוא צוחק. "ידעתי שתיכנע מהר, אבל לא עד כדי כך מהר, אפילו הבת שלך החזיקה יותר ממך, יא אפס, יא חלש, יא חסר חוט שדרה". ואני מסתכל עליו מבעד לעיניים המפוצצות משטפי הדם שלי ורואה את השנאה נוטפת ממנו, איך הוא יורק את הרוק בכל הברה ורק רוצה שאשלם על זה. קמתי על הרגליים שרעדו לגמרי, מהפחד ומהכאב, כנראה ששילוב, ואמרתי לו "אתה יכול להגיד לי מה שאתה רוצה, לקלל אותי כמה שתרצה, פייר, מגיע לי."
"אוי, תודה רבה באמת שאתה מרשה לי לקלל אותך. תגיד לי, אתה חושב שאני מטומטם? שאני עוד אחד שאתה יכול לפגוע בו סתם ככה? אתה יודע שמגיע לך כי אתה יודע שאתה אשם, אתה אשם כי עשית את זה במודע, בידיעה שהצד השני ייפגע, אבל זה לא הזיז לך, אני יודע שלא. אתה סתם עוד נייר מקומט בפח הזבל של ההיסטוריה, בזמן שאותך יקברו ועלייך יבכו, אותי יזכרו לנצח, הכוכב שלי יזרח לעד" הוא מחזיר לי, המילים נורות מסביבי ומעליי ופוגעות בתוכי כמו חיצים של רעל, אבל אני לא מראה את זה. אותי תמיד חינכו לא להראות חולשה. החולשה זה המזון של האויבים, מישהו אמר פעם, והמישהו הזה צדק.
"אז ככה זה ייגמר?", אני שואל אותו, "בכמה יריות? אתה יכול יותר מזה, אני יודע שאתה יכול". הוא מסתכל עליי במבט של "אתה לא יודע למה אתה נכנס", אני מחזיר לו מבט של "לא אכפת לי כבר, באמת שלא", ומשתדל לחייך. חיוך חשוב ברגעים כאלה, תמיד עדיף למות עם חיוך. הוא הוציא את המחבט שהוא הכין מראש למקרה הזה והכניס לי אותו בכל הכוח בצלעות, וכשנפלתי על הגב הוא הכניס לי אותו בחוט השדרה, ואז הוא סובב אותי ופשוט בעט לי בכל הכוח בפנים. הרגשתי את הדם החם הזה מטפטף לי על כל הפנים וראיתי את השלולית מתחילה להיווצר ולגדול מסביבי. הוא שואל אותי אם זה מספיק לי, ואני מתרומם על רגליי ומסתכל עליו. אני משתדל להסתכל עליו במבט הכי מטורף שאני יכול כרגע, ועם פנים נוטפות דם ומפוצצות לגמרי אני יכול ליצר מבטים כאלה, תאמינו לי.
"אתה באמת מטורף, אה?" "אין לך מושג עד כמה." והקליעים שורקים מסביבי מעליי ובתוכי, בכל קליע אני מרגיש את המוות אורב וגונב אותי לתוכו, אל העולם השחור והסופי שלו. אומרים תמיד שברגע הזה כל החיים שלך עוברים מולך בסרט מהיר ולא רצוף, אבל אני בכלל חשבתי על החולצה הלבנה שלבשתי למשרד הבוקר וכמה חבל יהיה לאשתי כשהיא תיכנס לדירה הריקה הזו ותגלה את הגופה המנוקבת שלי ואת החולצה הלבנה שלי. היא תראה את המטלית הלחה ושאריות הדם עליה, ואת הקירות המרוססים בדם, ותאמר לעצמה שבעלה מת כמו גיבור. לא מתתי כמו גיבור, יקירתי. מתתי כמו מטורף אמיתי, כזה שאין לו מה להפסיד וחשוב מכך, לא אכפת לו יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
