זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

המספרים מתערבלים על גבי הדף המשובץ. מבולבלים ומחכים להסתדר בסדר המתאים, אסור מספר מסויים באותה שורה יותר מפעם אחת, וכן הלאה. אולי זה ייראה לכם כמשהו נורא קטן וחסר ערך, אך בשביל המספרים זה עניין של חיים ומוות. בלי זה הם ימותו. בשביל זה הם חיים וזו מטרתם בעולם הזה, להסתדר בצורה המתאימה, בגיוון אינסופי. זה הכי כיף בלהיות מספר בסודוקו, אף פעם אין את הכפיל שלך לידך ואף פעם לא משעמם. הגיוון בעצם עושה בשבילם את החוויה. אתם לא שומעים אותו, אבל כשאתם שמים את 7 ליד 4, 4 נורא שמח כי הם הסתדרו מהרגע שהמציאו את המשחק הזה וחבל להרוס חברות על עניין של סדר. "זין על הסדר", 7 אומר ל4, "אין מקום לסדר פה, בזוגיות הזו", ומחבק אותו חיבוק גדול ואוהב.

יום אחד הסודוקו ייגמר. זהו טבעו של כל טרנד. ההלוויה תהיה עצובה מאוד, כולם יגיעו, כולם. הקאקורו והתשחצים, רק הציור השבועי לילד לא יגיע, אבל זה כי הוא בטיול מגן הילדים. גם יהיה עצוב בשביל מי שאוהב לחשוב וכל אותם זקנים יפנים שיושבים בפארק ב6:50 בכל בוקר ומתאמצים על המספרים האלה שמתערבלים על הדף המשובץ ומנסים, כמו כולנו, להסתדר קצת בחיים. 

ממני אליכם, 

מר בחור, שלא יצליח לעולם לפתור את זה, אבל טוב בכתיבת סיפורים מטומטמים על המשחק הזה שתמיד עשה לו כאב ראש.

מדובר בסיפור חסר פואנטה לחלוטין, אבל מדובר באלתור שנוצר בעקבות "היי, תזרקי מילה, כל מילה", "סודוקו!", ולכן הרמה הירודה. אפילו חסכתי למנויים ולא שלחתי להם מייל מצהפאדיחה. בעצם, זה מה יש, תתמודדו. 

והיי, יאנה, כיף לי איתך.