אני תמיד זוכר אותך כבנאדם עם שיער ארוך ששומע מטאל. זו הסטיגמה הראשונית, ת'מבין. בלי להכיר אותך ישר ניחשתי בערב ההוא, כשהזיקוקים של ז'קי שאגו מעלינו והתחבקנו בפעם הראשונה, אני כידיד שלה ואתה כחבר שלה, שאתה בקטע של המטאל הזה שאף פעם לא באמת אהבתי. יש לי חוש כזה שאני די גאה בו, לדעת אם הבנאדם שאני פוגש הוא חרא בנאדם שיפגע או שזה אחלה בנאדם שיישאר. עם הניחוש לגבייך צדקתי. הסתדרנו מהשנייה הראשונה, אתה יודע איך זה, שני משוגעים שמוצאים מכנה משותף מיידי. כמו יין ואלכוהוליסט, גיטרה וקלפטון, ככה זה היה. והיא, היא זרחה. ברגע שהתאפשר לי לחשתי לה "הוא מדהים בשבילך, תשמרי עליו" ושנה וחצי אחרי, היא שומרת עלייך לפעמים כמעט כמו אמא, עם אהבה שאלוהים יודע לתאר במילים, כי את המבט המשתאה שלי בכל פעם שאני רואה אתכם ביחד קשה לי לתאר במילים. כל מיני חוויות כאלה, ראשונות, היו לי איתך. אפילו אגיד שאתה החבר הראשון שלי. הראשון שהתייעצתי איתו לגבי מה לעשות איתה, איך להתמודד עם זה, הראשון שבאמת הקשיב ולא התעייף ממני, ושנינו יודעים כמה אני יכול לעייף. וזה לשבת איתך בים ולשתות בירה מול הגלים ולטייל איתכם ולראות את איך שאתה דואג שהיא תהיה מאושרת ולהישבע לעצמי שעם החברה שלי ככה אהיה. להחזיק ממך בכל מובן אפשרי, כגבר, כאח, כחבר.
II.
"אני מרגיע אותה שכשזה מגיע למשוגע כמוני, תשים לי נשק ביד וכל הצבאות של הערבים נכנעים אחרי שעה", אמרת לי כשחיכינו לאוטובוס האחרון, ובאמת, אתה קיצוני אבל ברוח טובה. בגלל שזה אני, לקח לי זמן להתרגל אלייך, באחת מהפעמים הראשונות שנפגשנו כמעט אנסת אותי בחיבוק והרמת אותי אל השמיים ונבהלתי לאללה, אבל לאט לאט גיליתי כמה אתה בנאדם שונה ועמוק הרבה יותר מכל שאר מיצי הזבל שמסביב. ואתה בכלל מעכו, וכולם יודעים כמה עכו גרועה. כל עיר שתושווה לעכו אוטומטית תיעלב, תארוז את חפציה, תצעק "נמאס לי" ותצא בזעם מהחדר. זה עניין של סטיגמות אצלי, ובטח ראית את החיוך הציני-מזלזל שהיה לי כשאמרת שאתה מעכו, ועמדת בגבורה בכל הבדיחות על עכו. זה מתבקש, בחייך. שנינו יודעים שזה ככה.
III.
אתה נכנס למסגרת שכולם כולל כולם מפחדים ממנה, וזו הסיבה שקצת קשה לי להאמין לך כשאתה אומר לי שאתה לא מפחד. אמנם אלו הרגשות שלך והדרך שבה אתה מקבל את הדרך החדשה הזו אבל אם הייתי במקומך, מתגייס לקרבי ועומד לטחון שבתות איפה-שיהיה-שמח, היו רועדות לי הביצים. אי אפשר שלא, אתה רואה מה קורה בעולם, את המשחקי מלחמות האלה של המנהיגים, הפלסטינים על הגדרות... לא חסר חרא. בכלל, זו תקופה של גיוסים, ולכן זו בעצם תקופה של פרידות. וממש לא מתאים לי העניין הזה, של להיפרד מכל האנשים שהתחברתי אליהם ואני אוהב אותם, וספציפית ממך. כי זה אתה, מרטין, כי אני רגיל לזה שתמיד יש את הארגנטינאי המעורער מעט בנפשו שיישב וידבר ויחלוק איתי, ותמיד יהיה, כי אני בטוח שהחברות הזו תחזיק הרבה שנים, וגם כי אם יקרה לך משהו אני לא יודע איך כולנו נתמודד. ולכן אסור לך למות. אני אוסר עלייך, או בעצם על הגורל, לקחת אותך ממני וממור ומהמשפחה שלך. כשיש בנאדם חזק ומעורר השראה כמוך בחיים של אנשים אסור לנו, לאנשים הפשוטים יותר, להיפרד ממך, לתת לך לעזוב אותנו. ואם אכנס לזה באמת, אז לא תעזוב אותנו באמת. תהיה בלב, במחשבות. אבל די, זה לא יכול לקרות. זה לא יקרה.
IIII.
אז הערב הלכנו לבורגוס, לשלב את חגיגות יום ההולדת ה19 שלך ואת הגיוס. פתחנו שולחן והחשבון היה מטורף, וכך גם ההנאה של כולנו. אכלנו המבורגרים לא הכי אכילים (ולמי מהקוראים שמתכוון לגשת לסניף נהריה: תחסכו לעצמכם.) ודיברנו הרבה. הכינו לך מין קינוח פלצני עם זיקוק והתחלתי לשיר "היום יום גיוס" ו"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי כומתה". מור הייתה שם, דוד היה שם, כל האנשים שאוהבים אותך באמת היו שם.
היינו שם כי הגיע לך את הערב הזה, שבטח נמשך עכשיו עם בקבוקי הוודקה העצומים שקניתם בקיוסק הצמוד לבורגוס. היינו שם כי לכולנו עצוב וקשה עם הפרידה הזו שלי אישית תמיד נראתה אבסורדית, לא מציאותית. כי אנחנו לא באמת נפרדים ואתה מגיע בסופי שבוע. אני עוד צריך להתרגל לרעיון הזה, שהחבר הכי טוב שלי יהיה תקוע בבסיס ליד אילת בזמן שכולנו נחיה בצפון, אבל זו המציאות והיא תעבור ואתה תעבור את זה בשלום. אתה חייב. בשבילנו, בשביל עצמך.
V.
וביום ראשון בבוקר נבוא איתך לחוף הכרמל, כמו שהבטחתי לך כשיצאתי מהבורגוס עם דוד. ב8:00 או ב8:30, מה שיזרום לנו יותר. ניקח את זה בקלילות, אני אזרוק כמה בדיחות ואחבק אותך חיבוק חזק לפני שתעלה על האוטובוס הירוק הזה שייקח אותך לטירונות ומשם לצבא. וניסע חזרה לנהריה ולעכו ונבכה רוב הדרך, בעיקר אני, ונחזק אותך מרחוק כי תצטרך את זה. זה מסע פסיכי ורצוף מכשולים, שישנה אותך מן הקצה אל הקצה. אבל כמו שאני מכיר אותך, תסתדר. אתה מהמסתדרים.
ביום השחרור שלך, בגיל 22 שלך ו21 שלי, נשב מול הים הנהרייני ונשתה בירה. ניזכר בפוסט הזה שכתבתי לך עם דמעות בעיניים ותחייך ותאמר שזה בסוף היה בסדר, עוד חוויה לאוסף, ותרים את הכתפיים שלך בהשתוממות משועשעת. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
