ריקו הוציא את המעדר מהאדמה וניגב את הזיעה מהמצח. השמש המקסיקנית הלוהטת שרפה לו את כל התאים במוח, והוא היה די משוכנע שבשלב מסוים יצאו ממנו אדים. אלפונסו המשיך בשלו, בחפירה הזו שלו, עם המבט המרוכז והזיעה שטפטפה על החולצה. ריקו הסתכל מסביב. ליד הכנסייה המקומית ילדים התגודדו סביב הכומר ששר איתם שירים שמחים על האלוהים וליד חנות הכביסה ישבו שני זקנים ועישנו טבק, סביבם ריחף ענק ירוק ומסריח שהרחיק את כולם מהם. ואלפונסו בשלו, כבר מטר בתוך האדמה וממשיך בכל הכוח. ריקו שותק ועוצם עיניים. הזיעה צורבת לו את הפנים והוא רוצה לישון. מתחיל להימאס לו מכל המשחק הזה, הוא שונא לחפור כי הוא טוען שאם נחפור עמוק מדי אז נפריע למנוחת המתים. הוא שונא לחפור כי יש בשביל זה דחפור ולא צריך לעמוד בשיא החום של הצהריים ולחפור בלי מטרה. הבטן שלו קירקרה והוא היה צמא לבירה, או סתם נוזל שיקרר אותו קצת. "אם אני ממשיך לשתוק אנחנו פה עד הלילה", הוא חושב לעצמו, ומחליט לעשות מעשה.
אלפונסו מהמתרכזים. מהאלה שתשים מולם תשחץ והם יישבו הגדרה-הגדרה והם יפתרו הכל, אות אות, ושום דבר לא יזיז להם במטלה הזו. ינחת מטאור עכשיו באמצע הכפר, רעידת אדמה תכה בכל הכוח או יירד שלג, ואלפונסו ימשיך במטלה. בבוקר הזה אלפונסו אמר לעצמו שבסין הוא לא היה, והוא מפחד מטיסות והוא כמעט טבע בים פעם אחת, אז הוא לוקח את ריקו ושניהם חופרים באדמה. ריקו תמיד היה השותף שלו למטלות מוזרות, וזקני הכפר תמיד יצחקו עליהם על הפעם ההיא שהם רצו בספרינט מטורף בלי בגדים לתוך הכפר כשחזיר בר מוטרף רץ אחריהם. זה משהו שגרתי אצלם, המטלות המוזרות האלה, וחפירה באדמה עד הקצה השני של העולם זה משהו כמעט שגרתי, וריקו לא הופתע כשאלפונסו נכנס לבית שלו ושם לו מעדר ביד, הוא קיבל את זה כמו שזה וזהו. אלפונסו אולי קצת לוקו, אבל הוא החבר הכי טוב שלו ומה לא עושים בשבילו.
"קה פאסה, לוקו? אולי מספיק? הגיע הזמן לחתוך הביתה, אתה לא חושב?" ריקו מחזיר את אלפונסו למציאות ומוציא אותו מהריכוז.
"נו נו נו, אמרנו שמגיעין לבייג'ין, אז מגיעים לבייג'ין, פה זה לא טיחואנה, אומברה, פה אתה עושה מטלה כמו שצריך, אה?" אלפונסו עוקץ אותו על הטיול הפרוע לטיחואנה שהסתיים בבדיקת אבהות לריקו מהספרית השיכורה שהוא פגש במועדון, וצוחק צחוק מזהב, שיניו נוצצות באור השמש.
"לא יודע מה איתך, אני קצת רוצה לישון, לצבור אנרגיות כי נלך הרבה ממקסיקו לסין, לא ככה?" ריקו מגייס את כל הציניות שלו למשפט הזה ומקווה שאלפונסו יבין שנמאס כבר ודי, כמה אפשר כבר.
"אז איך נגיע, ריקו, איך? חופרין אז חופרין, בלי משחקי קקי, נכון? עד הסוף!" אלפונסו צועק בעידוד לעצמו וממשיך לחפור, מטר עשרים, מטר עשרים וחמש, וריקו בוהה בו, לא מאמין שהוא נפל על אידיוט כזה. "טוב, די. אני הולך הביתה, תבוא אם תרצה", והוא שומע את אלפונסו צועק מאחוריו "קאברון, אני עוד אשלח גלוייה!". ריקו מגלגל עיניים ונכנס לבית, זורק את המעדר בגינה.
כעבור שלושה וחצי חודשים, העיתון המקומי מדווח על אלפונסו צ'ווארסטו, בן 35, שרץ כל הדרך ממקסיקו עד סין. כשאלפונסו נשאל האם הוא תיכנן את זה לבדו, הוא משיב לכתב שהוא תכנן את זה עם החבר הכי טוב שלו, ריקו, "אבל הוא קאברון חסר אמונה, אתה מבין, אז רצתי לבד". ולריקו לא מפריעים כל אותם אנשים מהכפר שיורדים עליו ומזלזלים בו, הוא שונא לחפור, בטח שבחום הזה, וחוץ מזה שעוד כמה דקות ארוחת צהריים, ולא נעים לו לאחר.
ממני אליכם, מר בחור,
ששונא לחפור אבל כתב על זה בכל זאת, כי הוא בחור של ניגודים, שחורלבן, יוםלילה, וכןהלאה. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
