והמילים בורחות ממני, ולהיזכר במה שהיה בינינו פעם עושה לי קצת עצוב בלב. הכימיה בינינו הייתה עצומה, ידועה לכל מי שידע את הסיפור שלנו מקרוב, עם כל התהפוכות וההצלחות ושיאי האהבה החדשים בינינו. וברגע אחד, הן בורחות. לא אומרות כלום ופשוט בורחות, או שזה בכלל אני שברחתי מהן?
משחק האשמה לא חשוב. בעצם, הוא מיותר. אני, והמילים יודעים שצריך להחזיר את זה למה שהיה, ומבינים לצערנו שאי אפשר. עם כמה שננסה להכחיש ולנסות לתקן, גם אם נצליח לתקן את המשבר הזה הכל יהיה שונה. אני לא יודע אם זה יהיה "שונה" בוגר, "שונה" קר, או אפילו "שונה" מצחיק בהרבה, אני רק יודע שזה יהיה שונה ושני הצדדים יגיעו לסיבוב השני של ההצלחה בגישה שונה, מפוכחת יותר. אולי בוגרת יותר ואולי בררן יותר. אני לא יכול להגיד שאני מאבד תקווה. זה לא אני, זה לא האופי שלי, זה פשוט לא בטבע שלי, איך שתקראו לזה - קשה לי להיכנע ולוותר. בטח שעל משהו כזה.
אני עובר על אוסף המשפטים שהבאתי לעולם הזה של הבלוגים במין געגוע למשהו ישן, לתקופה שהייתה ואני לא יודע אם היא תחזור, ואם היא תחזור, איך ומתי. אני יודע למה היא תחזור: כי אני צריך אותה. כי אני מתגעגע לכל שנייה וכל היבט קטן וגדול ביני ובין המילים. למשחקים בינינו, להברקות השנונות, אפילו לרגעים שבהם, במלוא הכנות, הן עזרו לי לגלות את עצמי. וזה קצת מצחיק אותי שכשאני מנסה לכתוב משהו, כל משהו, זה לא הולך ונהפך לכישלון בעיניי וברוב המקרים אני אפילו לא מנסה אלא כותב לעצמי פתקים בפלאפון החבוט שלי בתקווה שהמילים יראו את זה ויחזרו אל החיים שלי בסערה.
וכשאני כותב על משבר הכתיבה הזה המילים חוזרות אליי בקלות,
וכשאני מתאמץ להחזיר אותן הן מסרבות, מבוצרות במנזרי השתיקה שלהן ולא מסכימות להקשיב לי. וזה עושה לי קצת עצוב בלב, כי מאיפה לעזאזל החרא הזה הגיע ככה פתאום באמצע החיים, וכי בתוך תוכי לא האמנתי שהמילים יברחו לי, או שבעצם אני זה שאשם בכל זה, אני לא באמת יודע מי האשם, אני יכול רק לנתח ולפענח ולנסות להבין מה גרם לזה. אני יודע מי השחקנים, עכשיו אני צריך ללמוד את המשחק ולהבין איך אני מנצח אותו.
היי, אני מר בחור,
והגעגועים עוד יהרגו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
