מדורות מכל כיוון. פעם אמרו לי שתקשרו ככה, עוד לפני האייפון והגלקסי ולפני שסטיב ג'ובס בכלל נולד. עכשיו המנהג הזה הוא בעיקר בשביל הילדים בל"ג בעומר ובשביל קבוצות חברים שנפגשים בים עם בירה וגיטרות ומדברים ומשתכרים ומנגנים. מבחינתי מדורה זה מאגר כוח, שבניצוץ קטן אחד יכול להצית ולהתפש ולמלא את האוויר בעשן שחור. אש זה כוח. אש משתיקה את העולם, משבשת את סדר היום. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהב להיות מוקף במדורות האלה. אתם מבינים, פעם זה לא היה ככה. התרחקתי מאש, אש הייתה רעה מבחינתי. יכולה לנפץ את הכל, את כל החיים שלי. אני לא צריך את זה. אני צריך איזון. אנשים נוטים להתבלבל כשהם מסביב למדורות האלה, הם יושבים מסביבן ובוהים מהופנטים באש בלי לדעת שאם הם מתקרבים עוד מטר אחד פנימה הם מתכסים בלהבות ועלולים להישרף למוות.
יש מסביבי מדורות מכל כיוון כרגע. חלקן גדולות והלהבות שלהן מלטפות את השמיים, וחלקן כל כך קטנות שאפילו לא טורחים לכבות אותן, אלא נותנים להן להיכבות בעצמן. וכולן לוחשות. סבתא תמיד אמרה שהאש לוחשת סודות ששאר הטבע לא יכול להגיד, ואולי זו הסיבה שבגללה היא כל כך נהנתה לשבת מול האש. כי היא רצתה לדעת וידעה להקשיב. הלהבות הלוחשות האלו שיתפו איתה פעולה וסיפרו לה את כל מה שהן ידעו, והסודות האלה הלכו איתה לקבר, לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותה לספר לי סוד, אפילו סוד קטן, לא חשוב במיוחד של האש, אבל סבתא נישקה אותי על המצח ואמרה שכל סוד חשוב בדרכו שלו, ממש שנייה לפני שכיבתה את האור.
המדורות עוטפות אותי, ואין בי התלבטות לגבי מה שאני צריך לעשות. זה ברור לי, זה מובן לי. זה שאתם לא מבינים וזה לא ברור לכם זה בסדר מבחינתי, כי מדורה זה דבר יפה, בסופו של דבר, אפילו מהפנט. קשה להסיט מהן את המבט, ולפעמים מעדיפים סתם ככה, לבהות בלהבות ולחכות שהן ייכבו. אני עושה את זה כבר כמה שבועות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
