"ברוכה הבאה לעמ"ל נהריה",
"אה, זה פה?"
"כן."
יש משהו נורא מוזר בללכת ברחבי העיר שלך עם מי שבחודשיים האחרונים היא החברה שלך. יכול להיות שזה בגלל המעמד המיוחד הזה, שנותן לך קצת עליונות כי אתה מכיר את העיר הרבה יותר טוב ממנה, ואולי זה בגלל שמבחינתך הכל קצת שונה כשאתה איתה. יותר סלחני, שקט, רגוע. מעין ערבוב כזה של תחושות ומחשבות שחלקן רצות במהירות וחלקן זורמות באיטיות. אתה מראה לה את הגדר המפרידה בין החטיבות שהקימו שם, ואתה מספר לה איך כל הזמן דמייינת לעצמך איך יסתובבו שומרים עם רובי צלפים ויצלפו במי שעושה בלגאן.
"ופה פגשתי אותו, מתחת לעץ הזה, וכאן הייתי פוגש אותה בכל הפסקה", אתה מסביר לה והיא מתבוננת בסקרנות, אולי מנסה לדמיין אותך בין הגדרות האלה, עם תיק בית ספר ומחפש אנשים להסתובב איתם. לא היית בודד אבל לא היית אהוב במיוחד, אתה מדגיש בפניה כשאתם מתחבאים מהגשם שפתאום התחיל ביציאה מהבי"ס. "זה עניין של אופי, אני מניח", אתה מסיים את הטיעון המעט מתגונן בגמלוניות. כשאתם צועדים במרכז העיר אתה אומר שלום לאנשים מהתיכון והם מתעלמים ממך, מה שקצת מדגים את מה שטענת מקודם.
אתמול בצהריים היא הגיעה, וחיכיתי לה עם שני ורדים, כמו אידיוט מוחלט, בתחנה המרכזית. היא הגיעה עם תיק לסופ"ש ורצון עז להשתין. היית קצת בהלם שאחרי השבוע הקשה הזה אתה רואה אותה, אבל סתמת את הפה, כי לא צריך להגיד הכל, ולפעמים מעשים מדברים יותר טוב ממילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
