הן היו עטופות בנייר כזה של מתנות, המילים שלי. בחרתי אותן במאמץ, בבררנות. כל מילה שנראתה לא מתאימה סולקה ובודדה מחברותיה. רק לא לחבל. רק לא לפגוע. לא להרוס את זה. כמו כל בעל מקצוע גם לי היו התפלקויות קטנות כאלה, שבהן מילה או משפט הסתננו ופגעו, או גרמו למבוכה. שנאתי את עצמי ברגעים האלו. אתם לא מבינים כמה, ולא תבינו כמה. כזה אני, מקצוען מילים שתקן בחיים המציאותיים אבל מול המסך הכל מתגבש ונהפך למשהו. לא יודע אם משהו יפה, אבל אני יודע בוודאות שיותר קל לי לכתוב את המילים מאשר פשוט להגיד אותן. עניין של מבוכה שמובילה לאמירות טיפשיות, אז עדיף לשתוק וזהו.
אז בדקתי את הצד השני. בדקתי מה הוא לא אוהב לשמוע וממה הוא מתמוגג, מאיזה אמירות הוא סולד ונבוך ומאיזה אמירות הוא מתאהב בי בכל פעם מחדש. רציתי שהמילים הארוגות האלו עם הנייר של המתנות שליקטתי יספקו אותו, אולי ישנו את דעתו, ובתקווה ישאירו אותנו ביחד. ואני יודע מה תאמרו, שככה זה לא צריך להיות, ושהצד השני צריך לאהוב אותי ולא משנה מה אגיד, ואני בוחר להאמין ולדעת שככה זה באמת היה, אחרת בכלל לא היינו ביחד. אבל זו הייתה האהבה הראשונה שלי, וככה עשיתי. בדיעבד שגיתי וטעיתי בענק. הייתי צריך לדאוג להראות לו שאני אוהב אותו, ולא רק להגיד את זה כל הזמן. כי המילים חכמות ויפות אבל באיזשהו שלב הן מאבדות את משמעותן ומגיע זמנן להתחלף במעשים, וכשהגיע הזמן לא הבנתי את זה. נדבקתי אל המילים שארגתי כי האמנתי בהן, כי הן עזרו לי. כי הן סיפקו לי מין מקום מוגן ובטוח, חומה מהמציאות. רק היא יודעת כמה שהיא באמת משוגעת בשבילי, בטח שבזמן האחרון.
המטרתי עליה את כל כולי, עם כל הבעיות והאהבה והמילים, ואין בי חרטה על זה. נשבעתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, שלא אתחבא ולא אציג משהו אחר, אלא אציג את עצמי וזין על הכל, וכך היה, למשך חודשיים וחצי. כבר שלושה ימים ולילות אחרי אותו אחר צהריים שבו הבנתי שזה באמת נגמר, והמילים עטופות בפינת החדר בנייר ההוא של המתנות, אבל בסדר שונה. אני לא יודע מה זה משנה, אם בכלל, כי גם לעצמי ובטח שלא לה יש לי את התשובות. כששרתי לה את השיר הזה בטלפון השמטתי את שלושת המשפטים האחרונים, שבעצם היוו את הפחד האמיתי שלי לקראת סוף הקשר, שאני לא באמת מספיק טוב בשבילה ושאני לא באמת מי שהיא רוצה כל הזמן. העדפתי לשתוק.
עריכה: המסקנה היא שהכאב הגדול נובע מתחושת הפספוס הכללית, וספציפית בגלל שלא הייתי הכי טוב שאני יכול להיות בשבילה ובשביל עצמי. אבל אי אפשר להחזיר אחורה את הגלגל, לא משנה כמה חזק אדחוף. תחפשו אותי בירושלים, נודד בין החומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
