היה היה איש עם בית. לכל מי שמסביב הבית הזה נראה סתם עוד בית, עם חלונות, קירות, ודלת חומה של "פלדלת", אבל בשבילו זה היה המקום הכי מיוחד בכל העולם. בכל זאת, זה הבית שלו. פה זה המקום המוגן שלו. פה הוא אוכל את הארוחות שלו, קורא את הספרים שלו, ומנגן את המנגינות שלו. כל החיים שלו פה, בין ארבע הקירות האלה והדלת החומה של "פלדלת", שמפרידה בינו לבין העולם. הוא קם כל בוקר במיטה שלו בחדר הקטן שלו, והולך לישון כל לילה במיטה שלו בחדר הקטן שלו, ואין משהו אחר שהוא מכיר. העונות עוברות, האנשים באים והולכים, והבית נשאר.
יום אחד הרוח נושבת חזק במיוחד. כל העצים מסביב לבית רועדים מפחד ומקור, והאיש עם הבית מפחד גם הוא. הוא לא רוצה שייגעו לו בבית, ושהבית שלו ייפגע. הוא שונא את הרוח המרושעת, שמכה באגרופיה הבלתי נראים בחלונות הבית, מטלטלת את חייו הקטנים. הוא מפחד שלמחרת היום הוא יקום ויראה שאין בית, אז הוא נשאר ער כל הלילה, רועד מתחת לשמיכה עם הפנס בין הידיים, מבטיח לבית, או לעצמו, שהכל יהיה בסדר.
הבוקר מגיע והכל באמת בסדר. יש קצת עלים במפתן הדלת אבל זה לא משהו שמטאטא לא יכול לנקות. בעיות קטנות של הבוקר נראות גדולות בלילה בגלל החושך. וכך הימים חולפים והלילות עוברים, והאיש עם הבית תולה על הדלת החומה של "פלדלת" שלט קטן, שעליו כתוב "ברוכים הבאים למשפחת איש", ושם מתחת לדלת שטיח קטן, לנגב את הרגליים מהשלוליות בחוץ.
בוקר אחד האיש קם למשמע דפיקות רמות בדלת. דרך העינית הוא רואה ארבעה אנשים עם מזוודות ומסמכים. הוא פותח להם חריץ קטן-קטן בדלת ושואל אותם מי הם ומה הם רוצים. "אתה מר איש?", הם שואלים וכועסים. "בהחלט", הוא עונה, והם פורצים ונכנסים. הופכים את כל המגירות, זורקים את כל התמונות, שואלים מחירים ומדביקים תוויות. לבסוף הם הולכים, ולוקחים איתם כמה דברים. את המסכים ואת המיקרוגל, את המנורות בחדרים ואת האגרטל.
האיש לא מבין מה הם רוצים, והוא נלחם. על הבית, על היציבות, על מה שזה יהיה שמשאיר אותו פה, ולא שם.
אבל לאיש עם הבית לא אכפת. כי דברים באים ודברים הולכים. הבית יכול לשנות צורה אבל תמיד הוא נשאר. האיש יודע את זה. והוא קם כל בוקר וחוזר כל ערב מהעבודה, סוגר את הדלת החומה של ה"פלדלת" ונרדם במיטה שלו בחדר הקטן שלו. זה כל מה שהוא צריך, והוא לא מעז לבקש יותר מזה.
עריכה: שיניתי את דף ה"אודות הבלוג", שם למעלה מימין. מוזמנים לקרוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
