זה מסוג הדברים שתמיד יקרו, אתם יודעים, הרגשות האלה. וואלה, כמה שמכבים אותן, הזונות נדלקות כל הזמן, כמו איזה מתג דפוק על הקיר, שלא משנה כמה אתה מכבה אותו הוא עושה לך פרינציפ ונדלק. אז אני אומר לעצמי להיכבות ליום אחד ומתחיל לבכות בגלל שיר, או מתמלא באהבה כי הכלבה המטומטמת שלי מזנקת עליי באטרף של "הגעת הביתה יו יו יו איזה כיף יאו יאו התגעגעתיייי". אי אפשר לכבות אותן, לא משנה כמה אני מנסה. הרגש תמיד נדלק. תמיד מתעורר. אולי אני רגשן יותר מדי, אבל כנראה אני פשוט אנושי. סתם אנושי כמו כולם שבסוף יירקב עם התולעים מתחת לאדמה. אבל לפחות הרגשתי. לפחות זה. כי זה לא כזה קל, אתם מבינים, לא בסביבה הזו, שבה הרגש הכי קרוב לרומנטיקה זה לבבות בפייסבוק, או דקירה בלב מהעצבים. זה עולם תזזיתי כמו מנורת פלורוסנט עם כותרות מתחלפות בקצב מטורף ולפעמים כל מה שבא לי זה לשים רגליים על השולחן ולנשום עמוק אבל אז המציאות דופקת בדלת. "בוקר טוב מר בחור, נראה שרגוע לך בחיים. אל תטריח את עצמך לקום מהספה, אני אפזר פה כמה בעיות ואלך לי". והנה הפקידה מהבנק מתקשרת בגלל חשבון הפלאפון והנה העציץ מת וסבתא בבית חולים ואתה מקלל את הבוקר הזה ואת המציאות הזו. כמו המזוקן עם הגיטרה אני מבין ושר לעצמי כל הזמן שהזמנים משתנים, אבל הרגש נשאר. כמו עלוקה שנדבקת לעור.
מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שלהרגיש זה טוב ונפלא ומרגש והכי אנושי וקיומי בעולם עד שזה מגיע לרגשות המבאסים. אין דבר כזה, להרגיש "רק רגשות טובים", זה מעורבב, הזקנה המרושעת מלמעלה מערבבת לך את החיים ואתה צריך לשמור על התחת של עצמך ולהשתדל לא להיסחף. לחיות את החיים הקטנים שלך אבל בלי להיסחף. להיסחף מביא רק רע. להיסחף זה BIG NO NO. תחיה בגבולות הקטנים שלך, שיצרת לעצמך. הכי קל ככה. לא צריך לסבך הכל. לפעמים הכל מובן אבל כיף נורא לסבך את זה, כי זה מביא אקשן ועניין ואתגר, ואז אתה מתעורר בבוקר ואתה מקלל את המציאות בלי לקלוט בכלל שאתה יוצר אותה. לפעמים כל מה שצריך זה בחור מזוקן עם גיטרה ששר על זמנים משתנים ולכתוב על זה פוסט פילוסופי פצצות בבלוג שלך. כל אחד ומה שעושה לו טוב, אבל בלי להיסחף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
