זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אני רואה את כל אותן מחוות ריקות מהצד. את כל החיוכים של האנשים שנפגשים סתם כך באמצע הרחוב ואת כל הלבבות שנורים אחד אל קצהו השני של העולם בלחיצת כפתור פשוטה בפייסבוק. את כל התיוגים ואת כל המיקומים על גבי המפה עם "חברים שלא נשכח בלילה שלא נזכור", "ישיבה חברית!!1 :)", והגרוע מכולם, "בברית מילה של היפה הזה!!!! :-)". אני מודה שיש בי משהו שמקנא. שרוצה להרגיש שייך בחגיגת האהבה הזו שמציפה את חיי מכל כיוון וגורמת לי להרגיש כאילו אני הילד השמן והדחוי שאוכל את כל האוכל בפינה של החדר במסיבת הכיתה. תחושת הניכור הזו מפילה אותי לקרשים. אני לא חלק מאותן חבורות של אנשים שמשוטטים בין מקום למקום עם חבריהם הרבים. מעולם לא הייתי. בדרך כלל הייתי זה שמוצא לעצמו את כמה האנשים שהוא מתחבר אליהם, נפגש איתם בבית הספר ולא יותר מזה. פחדתי מהצעד הבא. תמיד פחדתי, והעדפתי להשאיר את כולם מחוץ לבועה הקטנה שלי, עם האינטרנט שהתחיל לתפוס מקום של ממש בחיי והמוזיקה שהתחילה לטפס אט אט אל תוך ליבי. אז מדוע אני מקנא? כי אני אנושי, ואני רוצה להרגיש אהוב. בורכתי באנשים רבים שאוהבים אותי ולראשונה בחיי אני מודע למשך תקופה ארוכה למדי שאני לא לבד. תמיד יהיה מי שיקשיב לי ומי שידאג לי, וזה ההיפך מהמובן מאליו, זה אבסורד של ממש מבחינתי, הילד שהזיע כשחילק דפים בכיתה ז' וישב בקצה המגרש המום אחרי שהעיפו אותו ממשחק הכדורגל בכיתה י'. אך לעומת הידיעה הזו שממלאת אותי ומספקת לי מין מקום של נחמה ממשית ואמיתית, האמת היא שאני מוצא את עצמי יושב בקצה הספריה שבה אני מבלה את רוב ימיי ושותק. למרות שלא יכלתי לבחור מקום טוב יותר לעשות בו את השירות הלאומי שלי אני מוצא את עצמי נאכל בבדידות יותר ויותר מעיקה ככל שהימים חולפים. כמובן שהידיעה שזה ייגמר מתישהו בקרוב מנחמת אותי, אבל עד אז, מה לי ולנשים מבוגרות שמדברות ברוסית? אני רוצה להיות מוקף באנשים בגילי. לא אכפת לי אם יהיה מדובר בחבורת החלאות הכי גדולה שאפגוש מימיי, לא משנה לי. אני משתוקק למשהו קצת מוכר וקרוב. רוב האינטראקציה שלי עם אנשים בגילי היא דרך מסכים. מסך הפלאפון, מסך המחשב. אין מה לעשות נגד זה שהצבא לוקח אנשים, וששאר האנשים רחוקים ממני מרחק שנות אור. רק להישען על הרגעים האלה שבהם משום מקום מגיעה מישהי יקרה לספריה ומדברת איתי לכמה רגעים. להישען ולנצור אותם בליבי, ולהזכיר לעצמי שאני לא לבד, כי נהיה לי יותר ויותר קשה מיום ליום להבין שאני לא לבד. וגם אם הפוסט הזה יזכה לעשרות תגובות של "אתה לא לבד", זה לא תחליף לדבר האמיתי. לשיחה, למגע, לתזכורת הקטנה מהמציאות הקודמת והפחות מדכאת שלי. 

אני נותן למוזיקה למלא את החלל הריק הזה. את הקרע הזה שנוצר בין מי שהייתי בעבר הממש לא רחוק לגבי מי שאני היום. אני לא רוצה להגיד לאף אחד מה קורה באמת אצלי בראש ובלב. אני לא רוצה להבהיל ולהפיל על אנשים את החיים שלי. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני אומר בקצרה ש"אני חי". אני לא מסוגל להתמודד עכשיו עם עצות של אנשים מודאגים ואוהבים. עם כל האהבה וההערכה לעצם זה שבכלל יש אנשים כאלה, אין לי כוחות להתמודד עם זה. יותר מהכל אני מרגיש כמו כיור שעד לא מזמן היה מוצף בהכל וברגע אחד הפקק השתחרר ועכשיו הוא עומד ריק מתוכן. יש גוף, יש נשימה, אבל אין רגשות ואין מחשבות. אם יהיו אני אפול. אז אני יושב בקצה הספריה והספר של מורקמי על הברכיים. אולי זה ישתפר. זה חייב להשתפר.