מלאך המוות מגלגל לעברי את הקוביות. אני מנענע אותן בתוך כף היד, בולע קצת רוק, וזורק אותן על משטח הששבש. מרס טורקי. כוסאחתק. "עסקה זו עסקה, בן אנוש." מלאך המוות חוכך את ידיו בהנאה, "קפל, קפל את העסק", הוא מזרז אותי. מאיפה אני אמצא עכשיו את האומץ הזה? לקום ולעזוב ולשכוח מהכל, ואפילו לא הודעתי לאף אחד שהלכתי לשחק איתו ששבש. אפילו לא ידעתי לשחק ששבש, לא שעכשיו אני להיט בזה. אבל הוא מסתכל עליי, או לפחות לעברי, ואני מבין שזה הסוף.
זה כמו הרגע הזה שבו הוילונות יורדים והשחקן קד קידה אחרונה ואז יש שקט, דממה, והוא עם עצמו, אוסף את הורדים והולך למאחורי הקלעים. זה נורא מפחיד, הרגע הזה. אני מתכוון לפחד אמיתי, כזה שמבצבץ מאחורי הלב ומתפשט לכל הגוף, מרעיד את העצמות והנפש ולא נותן מנוחה. פחד כזה של סוף, כמו חולה סרטן ריאות שמעשן את המעט שנשאר מהסיגריה על הגג של הקליניקה, נושם עמוק ורואה את המדרכה מתקרבת אליו. יש בפחד מהסוג הזה שלווה מסוימת, כי אחריו אתה יודע שלא תרגיש יותר כלום, לא אהבה ולא פחד ולא כעס ולא שנאה ולא עצב, שום כלום, שום רגש, פיסת קרטון על רצפת הרגש האנושי. מצאתי לי פרטנר להתערבות כזו, גם כן. הייתי צריך לדעת שאין לי סיכוי מול מלאך המוות, אבל לא פחדתי. כל החיים שלי פחדתי, ודווקא כשהוא ניגש אליי על שפת הים עם החיוך מלא העשן שלו והציע לשחק ששבש לחיים ולמוות, המנצח לוקח הכל, דווקא אז לא פחדתי.
"חבל, אתה בחור די צעיר", הוא בוחר לציין כשאני נותן לו בחוסר רצון מופגן את קיומי, "והיה לך הרבה פוטנציאל, יכלת להיות מישהו גדול, זה היה הכיוון שלך. סתם שתדע." הוא מסיים את המשפט בגמגום עלוב, כמעט מעורר בוז מבחינתי.
"עסקה זו עסקה, לא?", אני חוזר על מילותיו שנאמרו לא מזמן, מרגיש את עצמי נעלם לאט לאט.
"בהחלט. עסקה זו עסקה, ועסקה צריך לכבד." הוא מרים את כתפיו בחוסר אונים, כאילו אין מה לעשות נגד זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
