אני רץ והגשם מטפטף בעדינות, כמעט רוקד עליי. הוא תמיד מתחיל לאט ואז מתעצם בעיר הזו, כמו גל מרוחק שמתקרב ומתקרב ושוטף את הכל בסופה של ההתקרבות. האנשים יוצאים מהבתים ועומדים בתוך השלוליות, נותנים לטיפות לקפוץ ולנגן את המנגינה המיוחדת שלהן מסביבם, להחליש את העולם האנושי ולתת לטבע לנגן את המוזיקה שלו. גדלתי והאמנתי שלמוזיקה יש את הכלים שלה, ולפעמים צריך לעצור ולהעריך אותם ואת המזל שלי שאני יכול לשמוע אותה ולצמוח ממנה. מכל העולם באים אנשים באים לפה, לעיר שלנו, ומקשיבים למוזיקה שלנו. אנשים אומרים שהדבר הכי מיוחד בנוגע לעיר שלנו הוא הרגע שבו הגשם והשמש רוקדים ביחד, הטיפות מנצנצות מתחת לקרניים החמות והמלטפות, יוצרות רעש מסתורי ומרענן. אנשים נעמדים על קצה החוף, איפה שהגלים מלטפים את כפות הרגליים, ומביטים למעלה, אל המוזיקה השמיימית שמעליהם. רובם לא מעכלים את הנס הזה, את הברכה הזו. הם נספגים בטיפות ומתייבשים מהקרניים, אומרים לעצמם שזה נורא יפה, מזילים דמעה, וממשיכים בחייהם המהירים וחסרי הרחמים. רק מעטים נשארים על קצה החוף, בנקודה בין המים לאדמה, ובוהים למעלה בחיוך, סופגים לעצמם את הטיפות והקרניים ואת המוזיקה של השמש והגשם, שלא הפסיק לרדת ולהסתובב בין הקרניים.
תמיד חלמתי להיות מישהו אחר. אני לא יודע איזה סוג של מישהו. לא הייתה דמות מסוימת שממנה לקחתי השראה לרצון הזה. בלילה אחד הוא פשוט צץ מתוך תת המודע שלי ונשאר שם, בוהה בי בעיניים החודרות שלו, מחכה שאעשה איתו משהו. בבוקר ההוא רצתי והגשם טפטף בעדינות וכמעט רקד עליי. הסתכלתי למעלה והמוזיקה עמדה להתחיל. קיוויתי שהמוזיקה הזו תעזור לי להתנקות, להפוך למישהו אחר. עצמתי עיניים ונתתי לעצמי להשתחרר. מסביב המוזיקה התחילה והגשם התחזק. ולא הפסקתי לחלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
