זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

החיים המשיכו. הוא קם בבוקר והוא ראה שהחיים המשיכו, ובכה כאילו זו הפעם הראשונה שהוא בוכה. הוא הרגיש צריבה בגרון ובעיניים, נשם עמוק והרגיש טיפות נוזלות לו על הלחיים. הוא לא הבין למה זה קרה. למה זה קרה דווקא לו, ליתר דיוק. מה הוא עשה בחיים שלו שדווקא הוא נעצר והחיים המשיכו. הוא הולך ברחוב ורואה איך החיים נמשכים. איך הילדים הולכים לבית ספר, איך האמהות נוסעות לעבודה, איך גלגל החיים מסתובב. והוא רוצה לתפוס את הגלגל הזה. לעצור אותו. לשאוג עליו מלמטה שיעצור. שקצת יחזור אחורה, לרגעים של מקודם, כשעוד היה חי. שלא היה כמעט אבל לא. בערך אבל לא מדוייק. שהיה שלם. למען השם, שלם. חי, שמח, בועט ומאושר. "זה לא הוגן", הוא צורח בכל הכוח, ואפילו לא יודע על מי: על עצמו, עליה, על העולם, על אלוהים? יש כל כך הרבה את מי להאשים וכל כך הרבה בלבול ברגע הזה שהוא אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. 
הוא חוזר הביתה, כי אולי שם החיים נעצרו גם. ואבא עושה תשחץ ואמא מנגנת בפסנתר, והכלבה שוכבת על הספה לידו. הוא נשכב על הרצפה ליד הארון האדום הקטן ובוהה במשפחה שלו, האנשים הכי קרובים אליו בעולם, במבט חלול. אבא מספר לאמא משהו, היא צוחקת, והכלבה מכשכשת בזנב. אחרי זה הם אוכלים ארוחת צהריים ומדברים על הכסף. תמיד דיברו ותמיד ידברו. הם לא יעצרו, הם ימשיכו. וכסף ייכנס וכסף ייצא, והחיים לא יעצרו עד שהחול יאזול. עד שהאור בעיניים ייכבה. עד שאהבה תיגמר. 

חלק מהאנשים נפלו מחוץ לזמן, זה היה בחדשות כמה פעמים בחודש האחרון. אנשים חיו את החיים שלהם ופתאום נפלו מחוץ לזמן. הפרשן המיוחד שהביאו למשדר הסביר שהזמן הוא כמו הגלגל של האוגרים, כל אחד צריך לתפוס את הקצב שלו ולרוץ. לא להפסיק לרוץ, כי ברגע שהוא נופל אי אפשר לקום. כמו בפקודות בצבא, "נוע נוע נוע". אם עוצרים חוטפים. אין חוכמות, אין שחור ולבן. זה לא כמו במשחקים בבית הספר היסודי, פה זה עסק רציני, פה זה החיים, והזמן המוקצב שיש לנו פה בורח לנו כל כך מהר לפעמים שאנחנו מאבדים תנופה ונופלים. הוא הוסיף ואמר שהסטטיסטיקה אומרת שזה יכול לקרות לכולם, אבל מה הסיכויים, אתם יודעים, שפתאום תיפלו מחוץ לזמן? 

~

ובלי הרף הזמן הזה רץ, והנה כבר עוד חודש אני בן 19 ועוד מעט נגמר השירות הלאומי. קל להיאבד בתור כל השיגעון הכללי שמלווה אותי כרגע, אבל משהו מחזיק אותי. אולי זה גורל, חוסן נפשי, או האמונה והידיעה שטוב לי, עכשיו כמו שהיום, אני לא באמת יודע מה זה הדבר הזה, או מכלול הדברים, למעשה, שמחזיק אותי, אבל אני יודע שזה המצב כרגע ואני מתחזק מיום ליום. ולעומת זאת, משהו תמיד מחזיר אותי לפה, קורא לי לכתוב, ליצור, לדחוף את עצמי עוד ועוד עד הקצה של היכולת ולא לעצור את מה שקורה בין כותלי הבלוג הזה. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת שבגללה אני אוהב לכתוב. אני לא טוב בהתנסחות כשמדובר בי, ברגשות שלי, בצורה ישירה. אני רק יודע להגיד שכשאני קם בבוקר אחד אחרי כמה ימים ללא כתיבה הדחף המוכר הזה בוער בי. תמשיך לכתוב, "מר בחור", הם אומרים לי בכל מקום. בשיחות טלפון, במפגשים אקראיים בתוך הרכבת הכחולה, בספריה שנהפכה לביתי השני. ואז אני מקשיב להם ולעצמי, ומבין שאני לא יכול בלי זה. אני יכול להתקיים ימים שלמים ללא שום קשר עם העולם ולדעת שאני אכתוב בסופו של היום, והכל יהיה בסדר. על סמך הידיעה הנפלאה-מוזרה הזו אני מתנחם ומתקיים. אני שורד וניצב בפני מלחמות גדולות כקטנות, חלקן ידועות לכלל וחלקן ידועות רק לי. אני לא מאושר אבל לא עצוב לי. וזה בסדר. לא אגיד שהכל בסדר, אבל אגיד ש"זה בסדר". המצב כרגע בסדר. יכול להשתפר, יכול להחמיר, אבל נכון לכרגע - בסדר.