זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ואני עוד רציתי לכתוב על אדי בבוקר. איך שהגלגל מתהפך, אינעל העולם. 

זה מתחיל, איך לא, בהתרגלות. שני הצדדים מכירים. נבוכים, מגששים, מכירים - אבל באמת. את החולשות ואת החוזק, את החלומות ואת השברים, כל צד וצד נחשף. בלי פחד, בלי מחסומים. תמיד רציתי להכיר מישהי ככה, שתדעו. מישהי שאיתה אני אהיה הכי עצמי, הכי מפגר וכריזמטי ושנון ומכוער, שלא תברח ושלא תתחבא מאחורי מסכות. רציתי מישהי אמיתית, מישהי עם כל הפאקים והחרא והמזוודות שאלוהים יודע למה, אני אתגבר על זה ואצמח איתה לאיזשהו משהו טוב וחיובי. לך תסביר אהבה, ועוד כזו. מפגישה לפגישה האהבה גדלה והולכת, ואני מוצא את עצמי מתגעגע. מתמלא במין תחושה כזו שגורמת ללב לפעום כל כך מהר שהוא תיכף מתפוצץ כשאני רואה אותה. אני מספר עליה לחברים, כמובן. אי אפשר לשמור דבר כזה בסוד. מזמין את כולם לבוא, כי היא תהיה. אומר שהפעם זו הפעם זו הפעם, ולעזאזל עם הכל כי אנחנו ביחד, ואנחנו מאושרים. 

When I Walk Beside Her, I Am The Better Man

לאט לאט היא נפתחת בפניי. חושפת את עצמה בלי הפחד. בכל לילה היא מקבלת אותי אל תוכה. נותנת לי להירגע, להשתחרר מעול היום יום. אנחנו מתמסרים אחד לשני ונהפכים לאחד. מתמזגים לגוף אחד ומושלם בדפיקותו. נותנת לי לבכות בפניה, ותמיד שותקת. אולי לא יודעת מה להגיד, אולי אין בדיוק מה. נותנת לי להביא אחרות, וגם אז שותקת. הבכי שלה שקט והנאמנות שלה אינסופית. אני מבטיח לה שנועדנו. שזה סתם, שהן סתם. היא שואלת אם היא לא מספקת אותי, ואני עונה לה בכנות שרק עליה אני חושב ורק לה אני מחכה כל היום, ורק איתה אני נמצא כל הלילה. היא מתרצה, כי היא יודעת שזו האמת. 

עם הזמן היא כבר לא מה שהייתה. אולי היא נשחקה, כי בכל פעם שאני נכנס לתוכה היא נאנחת אנחה כבדה כזו. אני שואל אם היא צריכה משהו, והיא עונה "לא" עצבני ואז מוסיפה "הכל בסדר" שקט. אני עונה לה שבסדר, נכנס לתוכה ומתעורר בבוקר. מוקף בחום ובאהבה. היא באמת אוהבת אותי. אני מרגיש את זה באיך שהמגע שלה על העור מלטף, באיך שהנוכחות שלה קיימת ותהיה קיימת תמיד. 

אני באמת אוהב את המיטה שלי, שתדעו. ואת דשקין

~

"זה הקטע שלא הבנתי", בוץ' בועט באדמה בעצבים מודחקים שמשתחררים אחרי שנים של שתיקה. "ואני לעולם לא אבין. הנה, תראה את הזוג הזה." הוא מצביע בכפתו על זוג בני נוער שמטייל יד ביד, הוא כפוף והיא הולכת בגב מורם ועם האף בשמיים. "תראה איך הוא הולך כפוף, כמו נמושה, כמו איזה כלב אשפתות. תתעורר!" הוא פתאום צועק לעברו, ואני קופץ בבהלה, "תתעורר ותהיה הדומיננטי!", הוא צועק לעברו כמעט בייאוש, אבל כל מה שבני הנוער מבינים אלה נביחות היסטריות, והם צוחקים וממשיכים ללכת. 

"בני אדם תמיד ימצאו תחליף לבני אדם אחרים", בוץ' מתחיל בתיאוריה שלו. "טוב, יש שבעה מיליארד מהם. הם יכולים להכיר בנאדם בכל רגע נתון, ואנחנו הכלבים נשארים 'תקועים' עם אותם כלבים כל חיינו, כחלק מהעדר, ובסוף נסתדר עם שידוך, נביא גורים לעולם, ונמות בשיבה טובה. אתה מבין, פריי?" 
"בערך." אני מודה בכנות. לא תמיד הבנתי את הרעיונות שלו, שתמיד נראו כל כך מהפכניים ומסובכים ויחד עם זה כל כך פשוטים וברורים מאליהם כמעט. "אתה מנסה להגיד שבני אדם מחליפים בני אדם כי הם יכולים, או ש...", אני מנסה את מזלי. 

"לא!!" בוץ' צועק. שוב נביחות היסטריות. "אני מתכוון שאין להם את הקטע של הנאמנות המחורבנת הזו. הם לא נאמנים, הו, בכלל לא. הם לקחו ערכים מאיתנו והפכו אותם למשהו מכוער. משהו מהיר, כוחני, חסר סבלנות ושתלטני. הם הפכו את העולם הזה למשהו מאוד מכוער. וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות לשרוד בו."