באותו רגע זה נראה כמו משהו מנותק מהמציאות לגמרי, איך שהזמן קפא ורק אני והיא נשארנו באואזיס הקטן שלנו. קשה לי להסביר מה קרה לי באותו רגע במוח, אבל אני כן יודע שמאותו רגע הבנתי שאיתה אני צריך להיות, ובאמת, מאותו רגע אני איתה. מפרידים בינינו ביום יום 170 קילומטרים. זה המון וכלום. המון כי זה מרחק גדול, כלום כי למי אכפת מהמרחק, אחרי הכל. הוא לא מהווה שיקול, הוא אפילו לא קיים ברוב הזמן. אנחנו חיים חיים נפרדים שמתחברים בדרך הכי מוזרה שיש. בן 19 שעושה שירות לאומי בספריה ולעצמו נזקים בידיים מרוב הקלדה (בטח... הקלדה...) ובת 16 וחצי שגרה בקצה השני של אותו קו חוף וקורעת את התחת בחייה העמוסים. לקח לי הרבה זמן להבין שאותה אני רוצה ואותה אני אוהב, והקטע האבסורדי הוא שאני מכיר אותה בסך הכל חצי שנה, אולי קצת יותר. זה מסוג הדברים האלה שאתה לא מתכנן אותם, וזו הסיבה שאני לא אוהב לתכנן יותר מדי. החיים נוטים להפתיע אותי ולחייך אליי בזמן האחרון, ואני לא מתכנן כלום, אלא, פשוטו כמשמעו, זורם. החיים שלי באמת תפסו כיוון טוב השנה. הכרתי הרבה אנשים ועברתי הרבה דברים שהפכו אותי למשהו טוב יותר ממה שהייתי בשנה שעברה. מישהו יותר בוגר וחכם ממה שהייתי לפני שנים עשר חודשים. מישהו יותר שלם עם עצמו.
אני לא יודע מה מחכה לי ב-2012, אבל מתכוון להמשיך בקו המחשבתי הבריא הזה, כי טוב לי ככה. לא מדובר בחזרתו של "נימי האופטימי", שאנשים עדיין טורחים להזכיר לי את קיומו, אפילו זרים מוחלטים בתחנות אוטובוס עמוסות, כמו שקרה בתחילת 2011, אלא במעין השלמה עם המצב הקיים, שהוא מצב טוב, בסך הכל. אני שמח שהצלחתי להבין מה אני רוצה, כי בתחילת השנה הזו הייתי מבולבל ועצבני על כל העולם, ואני מסיים אותה במצב רוח די טוב.
לסיכום ולעניין, ג'ק מלך.
ושנה טובה :)
מר בחור
עריכה קצרה: ותודה לכל 43,948 הקוראים שקראו בבלוג הזה בשנה האחרונה. וואו. חח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
