זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

בכל שנה יש את הנוהל הקבוע אצלי, של שפעת מטורפת שתוקפת אותי בשבוע שלפני היומולדת. יכול להיות שהסיבה להידבקותי הפעם היא העובדה שבשבועות האחרונים ספגתי יותר גשם מכפר הודי ממוצע בעונת מונסון ממוצעת עוד יותר, אבל אלו העובדות: בשלישי בצהריים חזרתי הביתה מהאימון, הבנתי שאני נהיה חולה, נכנסתי למיטה, וכשהתעוררתי הלכתי לחדר מיון. ובינתיים התיידדתי עם נורופן, סינטופד, דקסמול ועוד שאר חייליי למלחמה נגד הוירוס המגעיל הזה. ואנחנו מנצחים, כי בכל יום שעובר אני חוזר יותר ויותר לשגרה שלי, אבל עדיין, זה מבאס ת'תחת, לא זורם, ובאופן כללי נורא נורא מבאס.

תמיד נורא התרגשתי מימי הולדת. עד כדי כך שבשנים האחרונות, שנה אחרי שנה, נהייתי חולה לפניהם. אין לי מושג למה זה ככה, אבל אני יודע שאני נורא אוהב לקבל תשומת לב חיובית מאנשים אחרים, בטח בנסיבות כאלה, ובטח ביום כזה. בעוד שבוע בדיוק אני בן 19, ואני לא יודע מה להגיד בנוגע לזה, ואם יש בכלל. כולה יומולדת, כולה מספר, אבל שוב, אותה התרגשות ידועה, אותו נוהל מחלה ואותו נוהל מלחמה. דקה אחרונה ל-18, דקה לפני שמחוגי השעון מתחלפים ל19:00 וההתחלה החדשה מתחילה.