היום הזה יהיה יום טוב, כי היום יומולדת, ויומולדת זה יום טוב. הוא קם בבוקר משיחת טלפון, מתמתח ומתחיל את יום ההולדת שלו. היו לו כבר כמה כאלה, אז הוא מכיר את העסק, אבל נורא שמח מעצם המעמד. הוא נורא שמח בכללי, ממה שהוא וממה שהוא השיג, ומבחינתו זה יום של נטו חגיגות, אבל עם תכנון לעתיד. במחשב שלו פתוח דף אינטרנט ובו רשימות ארוכות של דירות להשכרה, חדר, עד הסכום הקטן שהקציב לעצמו, באזור המרכז. הוא בוהה בפרטים של כל דירה, מנסה לדמיין את עצמו משתלב בנוף הזה, לגייס לו איזשהו סוג של טבעיות והתאמה לתמונה שהוא יצר במוחו לבית העתידי שבו הוא יגור ויתקיים.
זה די מפחיד אותו, לחשוב על העתיד, בטח כשההווה מצריך התיייחסות משל עצמו, עם מבט נוסטלגי אל העבר שנראה מנקודת המבט הנוכחית כל כך יותר פשוט ונוח. הוא לא רוצה לפספס כלום מהחוויה הגדולה של החיים שלפניו, ומפחד מעצם המחשבה שאיפשהו בדרך חוויה כלשהי תתפספס לו בין האצבעות. יש לו כל כך הרבה לחוות וכל כך להיות שאין לו מושג מאיפה להתחיל, אז הוא מתחיל מההתחלה. על הקבר שלו יהיה רשום שהצליח והגשים ומעל הכל, חי. זה היעד העיקרי שלו ביומולדת 19. לאורך הלילה האחרון הוא קרא עמוד עמוד בארכיון של הבלוג שלו, שבסופו של יום, מסמל אותו לטוב ולרע. הבין שהתבגר, החכים, הלך בדרכים נכונות ובדרכים שגויות, ושעבר המון מאז היומולדת האחרון. הוא נראה בן 19, עם הזיפים הקטנים על הסנטר והמבט המפוכח, אולי אפילו הבוגר יותר, משנה שעברה. באותו יומולדת הוא שתה בירה שלא אהב, נהנה והיה המום מהסיטואציה. עכשיו הוא יותר שלם עם עצמו, יותר אוהב ומפוייס עם העולם ששינה אותו לאללה בשנה האחרונה, ולכן אולי, בסופו של דיון פילוסופי עמוק עם עצמי והמקלדת, אני מבין שזה היומולדת הראשון שאני באמת מרגיש שהוא כאן, והוא ממשי. מעולם לא הרגשתי חי יותר ומעולם לא הרגשתי חיוני יותר לעצמי ולעולם. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מצליח להתאבד, אני רק שמח שלא הצלחתי, כי זה לא שווה את זה, זה אף פעם לא צריך להיות הפתרון. מצאתי את עצמי מטיף להרבה אנשים על זה, על כמה שחשוב להיות חזקים ולהישאר אופטימיים למרות הכל, עד שזה הגיע אליי, ואני לא יודע איפה הייתי עכשיו אם לא הייתי מי שאני. תמיד יש אור בקצה המנהרה, ולפעמים צריך לכווץ את העיניים חזק חזק כדי לראות אותו. הוא מגיע מתישהו. רק צריך לחכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
