הם מאוחדים בנשימה שלהם והם בעצם גוף אחד, יחיד ומיוחד. נדמה שהעולם קופא ומשתתק כמעט לחלוטין כשהוא איתה, ושום דבר פשוט לא קיים. שקועים באואזיס, גן עדן פרטי שרק להם יש את המפתח אליו. הלילה עוטף אותם בשתיקתו והוא נשבע לעצמו בלחישות קטנות שהוא נשאר. שלא יזיז לו כלום, הוא נשאר פה, איתה, במיטה הקטנה הזו ובעולם הקטן שלהם. הוא נושם אותה ומכיל אותה בתוכו, לא נותן לה לצאת. תנשמי החוצה כדי שאוכל לנשום אותך פנימה ולהחזיק אותך שמה, בין חדרי הלב. לנשוף-לשאוף.
-
השמש בכתה לתוך האגם. הדמעות הזהובות ריחפו מסביב לאגם, נוגעות לא נוגעות במים הצלולים, מהססות ורוקדות ריקודים קטנים עם הרוח הקרירה של סוף החודש הראשון. דמעה אחת חמקה מגורל אחיותיה המסתחררות ונחתה היישר במרכז האגם, בנקודה שמתחברת בין המים לשמיים. נחתה בשתיקה ושקעה. עמוק יותר ויותר היא שקעה, נותנת לזרמים לסחוף אותה, ואז התפרקה. נקודה קטנה וזהובה הלכה וגדלה, ומילאה יותר ויותר את החלל השקט. הילה זהובה וזוהרת החלה לרחף מעל האגם ומילאה את העולם אט אט, עד שכולו זהר. והכל היה טוב, מוקף בזוהר טהור של אושר ואהבה. ולא צריך יותר מדמעה קטנה של שמש צהובה שתאיר את העולם כולו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
