זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אני זונה של תשומת לב. הנה הודיתי בזה. אתם כבר יודעים, אבל זה לא דבר של מה בכך, שאני שם את הקלפים על השולחן ומודה שאני זונה. אבל הנה, זה פה בחוץ, הושיטו ידכם וגעו בזה. זה בסדר, לכולנו יש פאקים גדולים וקטנים, אחד אוהב לזיין כבשים ואחד אוהב צומי. תנו לי צומי, תנו לי. תנו לי את זה, אני מתחנן. אני לא יכול בלי זה. חייב עוד לייק, חייב עוד הכרה בי, חייב עוד תגובה ועוד המלצה ועוד פידבק. תנו לי את הפידבק המזויין הזה. תנו לי את ההוכחה שאני אחלה ושאני לא כמו כולם. אוהו, הפחד הזה מלהיות כמו כולם. לטבוע בתוך הבריכה של החרא הממוחזר, לשחזר את הטעויות ולא לחדש בכלום. חייב להראות שאני מיוחד, חייב להראות לכם שאתם חייבים להישאר, תישארו, בבקשה תישארו, הנה עוד סטטוס שנון, עוד לינק של שיר שלא שמעתם הרבה זמן, הקיום שלי בלי הלייקים שלכם לא נמצא, כמו איזה צל חיוור של אופי.

זו תכונה מביכה של אופי, באמת. אני נועץ בה מבט מבוייש בכל פעם שהיא מגיחה, וזה מינימום כמה פעמים ביום. אני לא חיית רשת ולא מפלצת של שנינות, אני חיה של תשומת לב, אני ניזון מההתייחסות שלכם ונובל בלעדיה, אבל זה לא עוצר אותי מלרצות עוד ועוד תשומת לב. זה כמו ללכת לאח הגדול אבל מול המסך, לנופף בזרועות מול המצלמות המטאפוריות שמולי ולצרוח בכל הכוח, "הנה אני!!!!!!! תתייחסו, אינעל העולם, תתייחסו!!!!". לעזאזל, לא מספיק לי שאמא שלי אוכלת את האוכל שאני מבשל, אני צריך מחמאה בנוסף לזה. אני רוצה להרגיש כמו הדבר הכי טוב שקרה לך, כמו העילוי הכי גדול שאי פעם היה באתר הזה, לייק אה פאקינג סופרסטאר. כל הזמן, כל רגע, כל דקה. והכי גרוע זה בפייסבוק. כל כמה דקות אני נכנס לשם, בודק אם יש לי נצנוץ אדום בצד שמאל של המסך, לבדוק אם מתייחסים אליי. אני זונת לייקים מהסוג החמור ביותר, ואני שלם עם זה. אני משלים עם העובדה הזו, וחי איתה בשלום יחסי.

זה נורמלי עכשיו, כולם מדברים על זה שהפייסבוק נכנסה לבורסה וצוקרברג ינגב את התחת עם שטרות של 200. נהיה נורמלי לדרוש תשומת לב, לשים את הקישקע המזויין על השולחן ולא להסתיר כלום. אין חוקים בעולם הזה. אתה יכול להיות המלך הכי גדול ולמחרת לקום ולגלות שהוחלפת על ידי מישהי עם מחשוף גדול ופה גדול עוד יותר. זה כמו הילדים בכיתה ז' שבודקים עם הסרגל למי יש יותר גדול, אבל עם לייקים. צוקרברג בנה פאקינג אימפריה על הצורך הכי בסיסי שלנו, הצורך בתשומת לב. איזה פאקינג אבסורד, הצורך הכי בסיסי שלנו היה לפני חמש שנים לנשום ולחרבן, עכשיו הצורך הזה תפס את מקומו.  אז נכון שאני לא משוויץ, אבל זה רק כי למדתי להתאפק. ובמקום זה אני צריך לשמוע כל הזמן מבחוץ את המקהלה הקבועה של: כמה אתה חכם וכמה אתה גאון וכמה שהכתיבה שלך נהדרת וכמה שהמילים שלך גאוניות. וסופר עוד לייקים ועוד תגובות ועוד לייקים ועוד תגובות.

וכשקמתי בבוקר וקיבלתי מיילים דרך המערכת של ישראבלוג שהוא והוא הגיב לי, לא ידעתי את נפשי משמחה. הנה, הכל בסדר, והנה עדיין אוהבים אותי. תמיד הם שימחו אותי הפידבקים, וכבר הודיתי בעבר בשיחות פרטיות שאני צריך אותם כמו ג'אנקי של מחמאות. אבל לפעמים זה יותר מזה. לפעמים התגובות האלה הם כן אישור מכם, הקוראים, לכך שהכל בסדר, לכך שצריך להמשיך, וכן צריך להתאמץ גם כשאתה מרגיש שהסיפור הזה הוא כמו לחרבן לתוך העריכה של ישראבלוג. לפעמים, בזכות כמה מילים טובות, הדרך הזו שבחרתי הופכת להרבה יותר נעימה.

לא פחות פתטית ועלובה, לצערי, אבל לפחות הרבה הרבה יותר נעימה.