מול השקיעה שלפני הגשם הערב הייתה מישהי שאספה צדפים ובכתה. לא שאלתי אותה למה, לא העזתי. היא נראתה כאילו העולם שלה פשוט נפל עליה בבת אחת, ונורא ריחמתי עליה ופחדתי על עצמי, שגם אני אגיע למצב הזה. יש שם אנשים מוזרים, בים הזה שלי. עומדים בתוך המים ולא זזים מילימטר, כאילו הם עומדים על אדמה יבשה ולא בתוך עולם רטוב. מין טקס כמעט נזירי כזה, התמסרות טוטאלית לגלים, ואני לא אתפלא אם הרבה מהאנשים שראיתי היום באמת הולכים לשם כל יום, ואני לא אתפלא אם הוא החבר היחידי שלהם, אם הם באמת התייאשו כל כך שהם הלכו לאופציה היחידה שנותרה להם, הטבע שלא יאכזב אותם.
זו כמו מין ברירת מחדל, מפלט של הרגע האחרון. ברגע זה יש אנשים שיושבים ופאקינג מייבבים מול הכחול הגדול הזה, ואני יכול להבין אותם, כי ים זה שקט בהווייתו המושלמת ביותר. בכל העולם יש מלחמות ואנשים מתים כמו זבובים. אפילו בים יש אוניות מלחמה, לעזאזל. אין מקום שקט, אין פינה שקטה בעולם הזה. אני נקרא קצת מעורער ומיואש, אבל בארבעת הלילות האחרונים ישנתי תשע שעות במצטבר, אז זה לגיטימי בטירוף. ג'ק חזר וזה נפלא, בעיקר עם החצוצרה הקטנה הזו וההזדהות המופרעת שלי עם הטקסט שלו. אני יכול לכתוב פוסט של שטויות מוחלטות שאני שולף מהדמיון ומהמוח שלי אבל אני לא רוצה, כי אני מרגיש מחויבות כזו, שעד שהגעתם אז לפחות תמצאו סיבה טובה להישאר. הפוסט הזה לדוגמה זה בליל של מחשבות ואמירות מהיום הזה, שאני ריק ממילים לתאר אותו, ואני עייף כל כך אז די.
אגב, לעשות ולדבר זה הרגל חדש שאני מחוייב עכשיו לתרגל, So be it.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
