זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"כוסאמק המזגן הזה, אה", היא פתאום אומרת לי אחרי שאנחנו שותקים לכמה דקות, "אפילו אם אסקימוסים יבנו בית בחוץ הבנזונה לא יכבה אותו", היא מצביעה בטון עצבני על הנהג של האוטובוס, קו 4, אוטובוס ראשון של הבוקר. בכל בוקר היה לנו את הנוהל הזה, של הישיבה במושב הלפני אחרון באוטובוס. היא טענה שככה יש שקט, אני טענתי לעצמי שאני רק רוצה שקט. לא רוצה אף מפגרת אידיאליסטית שתטחן לי את המוח רק כשבא לה, אני לא שק חבטות ריגשי שלה או של אף אחת ואני לא צריך לאכול את החרא שהיא מבשלת. פתאום היא מתחילה לבכות ואני מתאפק לגלגל עיניים. הדמעות שלה נושרות על הלחי הרכה והאיפור מסביב לעיניה נמרח כמו השתיקה הזו שבינינו. הנהג מחליף תחנה ורזי ברקאי צורח על חבר כנסת דתי, והיא לא מאמינה איך הבן זונה הזה עזב אותה. היא חיכתה לו, וחיכתה לו וחיכתה לו וחיכתה לו והייתה מוכנה לכבות בשבילו את השמש, והוא זרק עליה ועליהם זין, החרא הזה, הדפקט. "עכשיו כשהוא הלך אני לא צריכה אותו", היא מנסה לאזן את הנשימה מבעד להתנשפויות האלה, אתם יודעים, של הבכי הבלתי נשלט, "אני לא צריכה אף אחד, לא עכשיו", היא חוזרת, בעיקר לעצמה וגם קצת בשבילי. כמובן שהיא משקרת. היא הכי צריכה מישהו עכשיו, שימלא את החלל הענק שההוא, הגולנצ'יק שעזב, השאיר בלב שלה. אבל אם משקרים מספיק גם השקר הופך לאמת. בראש שלי מתנגן השיר הזה ששמעתי בבוקר, ואני ממלמל לה שיהיה בסדר. אני לא יכול לתת לה יותר מההבטחה הריקה הזו, ואני לא רוצה לתת לה יותר מזה. בתחנה הלפני אחרונה היא אומרת לי תודה, מסתכלת לי לתוך העיניים, משתעלת שיעול קטן ונבוך ויורדת מהאוטובוס. זקנה חוצה את הכביש, הנהג מתמתח במושב שלו ומסתכל עליי מבעד למראה. "הבחורות האלה, תאמין לי, כולןןןןןןןןןן אותו חרא, ולא משנה כמה תחטט בתוך הביצה המסריחה הזו אל תאבד תקווה, אתה שומע אותי, אל תאבד תקווה. תחנה אחרונה, תרד, ניפגש מחר." הוא אמר לי וחייך חיוך קטן ומעודד, או לפחות ניסה.