ירדתי מהאוטובוס ועצמתי עיניים. הרעש של העולם התגבר מסביבי וכמעט בלע אותי בתוכו. אוטובוסים ואופנועים ודיבורים ומעל הכל הרעש שלה הולכת, עטופת בועה של דמעות ובדידות שלא יכולתי לחדור, גם אם הייתי רוצה. לא רציתי שהיא תלך אבל יכולתי להרגיש איך העולם קצת מאבד מהצבע שלו בכל רגע שהיא לא איתי. מולי עמד הומלס אתיופי. כל האזור המסריח הזה מלא בהם, מנופפים בזרועות הדקיקות והמסריחות שלהם לעברי, מתחננים לשקלים או להבטחות לעתיד טוב יותר. הם מעוררי רחמים בעצב שהם משדרים לכיוונך, במבט העצוב שלהם שהם תולים בך כאילו אתה הסיבה לכל החרא הזה. כאילו ברגע שתראה אותם תאסוף אותם בין זרועותייך ותצעדו אל עבר האופק הגדול והמרגש שממול, כשבתכל'ס מה שמחכה להם זה כנראה תיק במשטרה, כמה שקלים בכיס ומחלת מין אחת שלא תיפתר בקרוב.
רציתי לברוח מהכאב הזה שהשאיר בי הסוף בינינו. רציתי למחוק, גם אם לכמה רגעי חסד, את הזיכרונות שלי ממנה, טובים ורעים כאחד. רציתי לשכוח אותה ואת מי שהיא הייתה בשבילי. להתעורר בבוקר, לנשום עמוק, וללחוץ על הכפתור הקטן ההוא במוח של ההתחלה החלקה והחדשה מחדש. רציתי לשכוח הכל, גם אם זה במחיר כבד. המחיר לא שינה לי, את המחיר כבר שילמתי כשהיא ירדה בתחנה הלפני אחרונה.
אז התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן, אבל התחלתי לרוץ. בהתחלה רק הרגליים והזרועות נעו בקצב מהיר ואחיד, אחר כך הנשימה הצטרפה, ואז הרגשות והקיום שלי. הייתי יחידה אחת מושלמת של ריצה ולא שומדבר אחר. לא כאבים, לא תחושות, לא מחשבות ולא רצונות. הכל נרמס, כמעט נשכח, מתחת לתודעה הזו שאני רץ, מתחת לרעש של רגליי שחובטות במדרכה, ואז בכביש, ואז בחול.
("בואנ'ה, תאט קצת את הקצב, דפקת התבגרות מטורפת בשבוע האחרון, מה קרה?")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
