כמה הוא חיכה לרגע הזה, ועוד עם בחורה שהכיר באוטובוס. אהבה זה עסק מפתיע, אתה יכול למצוא את האהבה שלך בבלוג באינטרנט, עדלאידע, או אפילו אוטובוס שחוצה אזור מדברי במדינה קטנה. הוא נורא פחד אבל לא העז להגיד. תמיד הוא לא העז להגיד, כי אמרו לו שברגשות צריך להתבייש. בהכל חוץ משנאה, שנאה זה בסדר, כי זה בסדר להעליב את מי שאתה פשוט לא אוהב. היא הייתה כל כך יפה באותו אחר-צהריים, עטופה בשכבות לבנות וסמליות ועיניה נצצו כשבהתה מהחלון בקומה השנייה ברבנות של העיר. פתאום היא הסתכלה עליו. עם זקן של הזנחה ומרדנות וכיפה שחורה וקטנה כי חייבים, הוא נראה מאושר אבל מפוחד. בהתחלה היא לא הבינה מה יש בו, חייל לא מגולח שפונה אליה בקו בין ירושלים לבקעה ומציע לה לצאת איתו לגלידה בטיילת של טבריה. הוא היה נורא ציני ושמע המון רוק, והיא הייתה עטופה בכל כך הרבה שכבות הגנה שהוא בקושי ראה לה את העיניים, שלא לדבר על הנפש.
ההורים שלו ובעיקר אבא שלו היו נגד החתונה הזו. כשהוא אמר להם שהציע לה נישואין הם צעקו עליו שהיא לא ברמה שלו ושהוא מבזבז את עצמו איתה. הטונים עלו וירדו ואז שוב עלו עד השיא, שבו אבא שלו צעק עליו שהוא לא יגיע לחתונה הזו, גם אם זה סוף הקשר ביניהם. הם התביישו בהחלטה הזו שלו. הורים לא תמיד מבינים מה מניע את הילדים שלהם לעשות את מה שהם עושים, אבל זה כל הקסם בהתבגרות, ביציאה מהקן המשפחתי והמוגן; ההבנה שבבחירה שלך לצאת מהמוסכמות המשפחתית ולפרוץ לחיים משלך, בכל מחיר. לאחר השיחה הוא ניתק את הטלפון הביתי והיא בדיוק יצאה מהמקלחת, גופה הקטן עטוף במגבת. "נו? מה הוא אמר?" והוא נאנח ואומר שיסתדרו בלעדיו ובלי הצד שלו. הלב שלה התפוצץ בבית החזה מרוב רחמים עליו באותו רגע. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו כמו שלא חיבקה אותו מעולם וניסתה לרכז את כל התחושות המעורבבות שההודעה הזו גרמה לה בחיבוק הזה. הם התחבקו ושתקו והוא נזכר, מכל הרגעים בחייו, ברגע ההוא שבו הוא נפל מהנדנדה בחצר הבית הישן, פתח את הראש ואבא שלו אמר לו שזו אשמתו. הוא קיווה לאורך כל החופה שאבא שלו יגיע, שמישהו מהמשפחה שלו יגיע. הוא לא האמין שהם מסוגלים להגיע לרמת שפלות, לשנאה כזו, שמשכנעת אותם להישאר בבית בחתונה של הבן שלהם, של בשר מבשרם. גאווה עצמית מעוורת את האדם, גם אם הוא הבן שלו וגם אם זה היום הראשון של החיים החדשים שלו.
פעמוני כנסיית הבשורה במרכזה של נצרת צלצלו בהרמוניה מפליאה עם המואזינים מהמסגדים שפזורים בשכונות העיר הגלילית והמשוגעת הזו כשאל המסעדה הקטנה שבפאתי העיר נכנסו החתן והכלה והאורחים לארוחה החגיגית של אחרי החופה. הרבה חומוס ופיתות היו שם, כי נצרת וכי פיתות וחומוס, בעיקר מנצרת, זה טעים. היא תפסה אותו לפני שהוא התיישב על הכיסא בראש השולחן ושאלה אותו אם הוא בסדר. הוא חייך חיוך קטן ואמר לה שלא יכול להיות טוב יותר, למרות הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
