האיש האחרון בעולם התמקם על הספסל המאולתר מענפים כמו שביקשו ממנו. תמיד הוא שנא להצטלם, במיוחד כשהוא הנושא העיקרי של התמונה ולא סתם חלק קטן ממנה. הוא מאוד קיווה שהצילומים האלו ייגמרו כבר והוא יוכל לחזור לשיטוטים חסרי המטרה שלו. הכתב קטע את חוט המחשבה שלו כשצעק מטווח הביטחון, אתם יודעים, נשורת רדיואקטיבית והכל, "אוקיי... תחייך! כמו שתיאמנו, צריך להיות חזקים, ככה אמרו בחדשות", והוא לא הבין על מה יש לחייך בדיוק, על זה שכל מה שהוא מכיר נמחק או על החלק שבו הוא ראה את השכונה שלו נמחצת מתחת להדף של הטילים? אבל הוא חייך כי חייבים ושאל מתי זה נגמר. פתאום נשמעה עוד אזעקה עולה ויורדת, כאילו שנשאר בכלל מה להרוס. הוא צפה בטילים חוצים את השמיים וקורעים אותם ברעש הבוער שלהם. הוא שמע את ההדף והרגיש את האדמה מתחת לרגליו משנה את צורתה. עיתונים התערבלו ברוח וציפור יחידה עפה בטירוף של בדידות, מחפשת משהו מהחיים הקודמים שלה. באופק הרחוק הוא ראה צורות של אנשים עולים ויורדים. גן העדן עמוס במיוחד היום והמוות אינו מחוסר עבודה.
-
התקופה הזו מוזרה אבל חיובית, כי אני מוסיף בימים האחרונים את התואר "עיתונאי" לרשימת הדברים שהגשמתי לפני גיל 20. זו לא הייתה שאיפה של ממש עד עכשיו, כאילו, עד שהתחלתי עם הכתיבה ברצינות יחסית ועד שהבנתי שיש משהו בטענות של אנשים, אבל אני מודה בעיקר בפני עצמי שאני מתרגש מכל העסק החדש הזה, כי לא כל ישראבלוגר רואה את כתבותיו מתפרסמות ב"וואלה" ולא כל ילד-גבר בן 19 רואה חלומות קטנים שלו מתגשמים. זה קצת מוזר לי, לשלוח מיילים לעורכת ולשאול אם הכתבה שכתבתי בסדר, ולאיזה כיוון לכוון בכתבה הבאה ומתי יפרסמו אותה בכלל, כי כל-כך התרגלתי לידיעה הזו שאני עצמאי בכתיבה שלי, ואני קובע את הכל וכותב על מה שאני רוצה, ופתאום זה משתנה, כי פתאום לא אני קובע ולא אני יוזם ולא אני מחליט. פתאום אני תלוי בבנאדם אחר ופתאום אני חלק ממשהו גדול בהרבה ממני. יש הרבה "פתאום" במשפט האחרון הזה, כי זה באמת די פתאומי, לא חשבתי שאתקבל, אבל זה סתם כי אני חסר בטחון בלי סיבה אמיתית. אני עובד מאוד קשה בימים האחרונים, בערך 11 שעות מחוץ לבית בכל יום, חוזר בערב ויוצא אחרי כמה שעות לעוד יום עבודה. זו בחירה משונה ולא טיפוסית לי, כי בדרך כלל, אם ניתנת לי אפשרות הבחירה, אני מעדיף לישון צהריים ולקום רגוע ורענן בערב, אבל זו בחירה יותר בוגרת ואמיצה. ברור לי מה אני רוצה עכשיו, וברור לי מה הכיוון שלי. כל שנותר כרגע הוא להשיג אותו, ולתכנן הלאה. התקופה הקרובה תהיה עמוסה ולחוצה ומרגשת ומטורפת למדי, כי לא בכל יום אני עובר דירה, ועוד לעיר חלומותיי, ועוד לבד, אבל אני אחזור כשארגיש שאני חייב, שאני לא יכול בלי זה, כי אין מה לעשות, כתיבה זה כבר עמוק עמוק בלב שלי. יותר מהכל בערך, אבל רק בערך. הכל בסדר, והכל יהיה בסדר. אני אופטימי וגם אתם צריכים להיות, כי הכל מסתדר. בחיי שהכל מסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
