יש מין תחרות שקטה ביני לבינו. מי יותר חזק, מי יותר גבר, מי יותר טוב. זה מרגיש קצת כמו לרוץ במסלול עם בנאדם לאותה מטרה ופתאום הוא נכנס לך למסלול, מסתובב במקום ורץ מולך אבל הפוך, מקניט אותך, ומסתובב ומנסה לרוץ מהר יותר ממך. בשבוע האחרון באתי לעבודה ערוך למלחמה שקטה ובלתי מובנת, אבל היא קיימת. אין ספק שמדובר במלחמה בסבבים חוזרים ונשנים. אנחנו עובדים באזורים אחרים באותו מקום עבודה ורק מדי פעם אנחנו נתקלים אחד בשני, זורקים חיוך, מוסיפים טפיחה על הכתף, משדרים כאילו הכל כרגיל אבל כשזה רק אני והוא הכל מתהפך, הקלפים נטרפים מחדש והמשחק מתחיל מחדש. הוא מקדם חיילים לשדה הקרב, אני מחזק את ההגנה. אנחנו צריכים לעבוד ביחד פעם בכמה שבועות. הוא כמובן מנסה להעמיס עליי כמה שיותר, ואני מנסה לעשות את העבודה כמה שיותר מהר וטוב שאני יכול, כדי לגרום לו להתבאס על הצורה של עצמו. אני לא שונא אותו או כועס עליו, אני משתעשע מהסיטואציה הזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וקצת עצוב, כי הוא עייף אותי מאוד השבוע וזה לא צריך להיות ככה, המשחקים האלו. צריך קצת יותר בגרות משני הצדדים, אין צד אחד יותר טוב מהשני. שניהם חרא בדרכם. קטלגתי השבוע מאות אם לא אלפי דיסקים, והוא תמיד מצא איך להכניס לי בקטנות ולחדור את החומות שאני מקיף את עצמי בהן. אני צריך לשפר את הקטע הזה אצלי. נכון לעכשיו אני נח, אוגר כוחות לשבוע הבא שיהיה רגוע יותר מהשבוע הזה. תודה לאל שעברתי את זה, ונקווה שמירוץ המכשולים הבא יעבור בצורה יותר חלקה.
עריכה, שישי: יש דברים חשובים יותר, ויש אנשים חשובים יותר מזה. אסור לי לתת לזה להשתלט עליי. עמדתי היום במין תצפית כזו ובהיתי על החיים החדשים והגדולים שלי. אני לא מעכל את זה עדיין, וככל שלוח הזמנים יתקדם לקראת עוד כמה שבועות הלאה, יהיה מוזר בהרבה. אבל עוד מעט התחלה חדשה והפי-אנדינג לתקופה הזו, וההוכחה היא החיוך הזה למטה. הכל טוב, ואפילו החיוך אמיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
