השמש מסנוורת לי את החדר שצופה לכיוון הכללי של הים. זו השעה האהובה עליי ביום, כי הטירוף של היום מתחלף בשקט הזמני של הלילה. אין לי כל כך הרבה זמן לעצור ולחשוב ואני לא מחפש במיוחד זמן כזה, כי נוח לי במצב הנוכחי, שבו אני מגיע לעבודה לכמה שעות, יושב בבית עם אלבום רנדומלי מיוטיוב והולך לישון לפנות בוקר. ראיתי אתמול אחר הצהריים אנשים שהיו איתי בחטיבת הביניים על מדים של צבא ובהיתי בהם קצת בצורה קריפית למדי. זו הייתה סיטואציה מוזרה, להרגיש קצת תלוש מהחוויה שכמעט כל בני גילי עוברים, ולהרגיש אפילו קצת לוזר באיזשהו מקום. אני מתחרט על זה שלא הלכתי לצבא אפילו במסלול התנדבותי, גם כי השכר יותר גבוה למתנדבים וגם כי זו חוויה שפספסתי וחבל לי עליה.
אתמול התנדבתי ב"פתחון לב" במסגרת השירות הלאומי ונפתחו לי העיניים בצורה מפחידה. המקום מפוצץ באנשים שנלחמים על כל מה שהם יכולים להשיג דקה לפני הפסח, ונשארתי שם ארבע שעות מעבר למה שצריך, עוזר לכל מי שצריך עזרה ומרים קופסאות גדולות של מצות כמו שמעולם לא הרמתי. סידרתי חטיפים על מדף כשהגיע ילד בן חמש והצביע על אחד החטיפים. הוא ביקש מאמא שלו והיא אמרה לו שאין לה כסף. "אבל גם אתמול לא היה לך, וגם לפני שבוע, מה, אף פעם לא יהיה לך בשבילי?". שתקתי ובהיתי בהם מהצד, מסדר ומקשיב. היא נאנחה ושאלתי אותה בספונטניות כמה החטיף עולה. "ארבע שקל". "תחכי שנייה", התרוממתי והלכתי לכיוון הארנק שלי. הוצאתי ארבעה שקלים ונתתי לילד הזה, שחיבק אותי. לא יכולתי להתעלם מזה. משהו גרם לי להתערב בזה, ואני לא מתחרט על זה.
ויש אותה. זה נורא מוזר, כל הקטע איתה שמתקדם בכיוון נכון. עד לפני שבוע בכלל לא ידעתי אם יש כיוון בכלל, ועכשיו אני יודע שהקשר הזה הולך בכיוון נכון. אני מפחד לפשל ומפחד להבהיל ומפחד להבריח - אבל לא מפחד בכלל. כהרגלי אני מתנהג וחושב כמו ניגוד מהלך, וגם הפעם אני לא אחר מבעבר. אז השיחות זורמות והלבבות פועמים בקצב חזק יותר מיום ליום אבל כל זה כלום, באמת כלום, לעומת מבחן המציאות. גם הדרך שבה הזמנתי אותה לדייט הזה הייתה הזויה, וכללה משהו כמו "כן, אני רוצה איתך דייט" "רגע, מה?" "לאיית לך את זה?" "כן!", וצחוק גדול מעבר לקו. אין לי מושג מה יהיה, אבל זורם לי וטוב לי, וזה מה שחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
