הרכבת שלה נוסעת דרומה בזמן שהרכבת שלו נוסעת צפונה. הנסיעה הזו איטית ומייסרת במיוחד, כאילו בכוונה הנהג של הקטר נוסע לאט, כאילו אומר "תראה, תראה איך היא נוסעת לאט ממך", והוא אפילו לא מסתכל, אלא מריץ לעצמו את התסריטים של האחרי. את המבט האחרון שהיא נעצה בו, את הניפוף הכמעט מאולץ הזה שהיה ביניהם, ואת הריקנות הדי מפתיעה כשפתאום, אחרי כל הציפייה וההתרגשות, זה נגמר. זה כמו הבוקר שאחרי חג המולד, כשהשגרה חוזרת. רכבות יצאו מהתחנה ונכנסו לתחנה ואנשים עלו עליהן וירדו מהן בכמויות אבל הוא היה שקוע בה, רק בה. אנשים יכולים להעביר את כל חייהם, למעשה, בחיפוש אחרי האחד או האחת. הם יכולים לנסוע הכי רחוק בעולם בלי לדעת שהדבר הכי נכון להם נמצא ממש מתחת לאף שלהם, בהישג יד כמעט מטריף בקלות שלו. הם יכולים לעצום עיניים ולתת לזמן לעוף מבעד לאישוניהם הסגורים בלי לדעת שהיא שם, מחכה שהם יעשו משהו, כל משהו. אין להם מושג מה יהיה. היא צריכה זמן לעכל את יום האתמול והוא צריך לחכות ולהיות סבלני, ולהיות שם. להראות שהוא לא בורח, להראות שהוא יחכה. אין לו ברירה אחרת, הוא לא רוצה שתהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
