בכל יום שהם התקרבו יותר הוא שתל פרח חדש. מגינה של פרח אחד הגינה גדלה לחמישה, ואז לעשרה, עד שכל מי שנכנס לשכונה ראה פרחים. הוא קרא לזה ביטוי של יצירתיות רגשית, היא קראה לזה גזר דין מוות, כי היא הייתה אלרגית לפרחים, אז הם נפגשו במקומות אחרים. בים, בקולנוע, אפילו בבית קברות, אבל זה כי הוא קרא בטעות "בית כוורות", אבל הם התמקמו על מצבה די נוחה ושמעו את דילן והמפוחית ונהנו מכל רגע. היא אמרה לו שהיא עוזבת את העיר והוא לא ידע איך לאכול את זה ומה זה אומר לגביהם. זה הטריק הגדול בהיכרויות, המבחנים האלה שבאים במוקדם או במאוחר. הוא נהנה מלהכיר אותה ולא ידע אם הוא מתחיל לפתח אליה רגשות, אבל רצה להישאר כדי שיתחיל להרגיש. בדייט השני שלהם, כשהם מטיילים ברחובות העיר הגדולה יד ביד, הוא פתאום עזב את ידה ונכנס לחנות פרחים ויצא משם עם ורד. בדרכו המוזרה הוא היה מקסים ומצחיק למרות שהוא נורא פחד מזה ותהה אם היא שמה לב ונכבשה לאט לאט. ביום שעזבה השאירה לו את הורד ההוא על החלון שממנו הוא צעק לה בפעם הראשונה שהוא אוהב אותה.
אני מאוד מקווה שיהיו סיפורים מושפעי-מציאות כאלה גם בעתיד, היא באמת השראה טובה לסיפורים ובכלל, היא עושה לי טוב בדרך נורא פשוטה למרות שקצת עשיתי לה חיים קשים בימים האחרונים. אני מקווה לטוב ומקווה שלא נמאס לה ממני כבר, האמת. אני גם מקווה שהדייט השני יהיה טוב ("רגע, אז זה אומר שאת פנויה ברביעי?" "כן" "רוצה להיפג -" "כן" "קול לאללה"). צועדים על קו המים ורועדים מפחד ומקור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
