היא והערפד רוקדים בטירוף באמצע הרחבה. קראו לו לוציוס, לה קראו שונמית, והוא לא הבין מי לעזאזל קורא לבת שלו שונמית. הם יצאו למועדון הזה כי זה סוג של מועדון כזה שלא מדליקים בו את האור לא משנה מה, אז זו זירה נורא נחמדה לדריכות רגליים, שפיכת משקאות וערפדים שלא ראו אור חזק מאז 1370. לוציוס רקד כאילו השמש לא תתעורר משנתה הזמנית לעולם ושונמית רקדה כאילו היא הבנאדם היחידי בעולם. זרועות נזרקו לאוויר וניבים חדים נחשפו להבזקי תאורה מעפנה של מועדונים (שתכל'ס, רק מעוררת התקפי אפילפסיה, ומזל ששונמית מאוזנת, ולא הנאה מכל סוג שהוא) בזמן שהערב נהפך ללילה. הם נכנסים ליונדאי הקטנה והצהובה של שונמית והיא שואלת את לוציוס ("אבל את יכולה לקרוא לי לוצי") אם הוא יודע לנהוג. הוא אומר שאם זו לא בעיה, הוא מעדיף שהיא תיסע עם האורות כבויים ("אני פשוט רגיש לאור חזק, אשכנזי והכל") והיא עונה לו שזה בסדר, כי היא רגישה ממילא. הם מגיעים הביתה והיא מדליקה את האור בכניסה. לוציוס צורח ורץ לתוך המיטה ומתחבא מתחת לשמיכות. היא חושבת שהוא ממהר מדי, אבל זורמת עם זה.
הם נרדמים אחת בזרועותיו של השני עם אור שלא נכבה לא משנה מה כי לוציוס מפחד מהחושך ("טוב, לפחות אתה לא מנצנץ", היא אמרה, ולוצי נורא נעלב ואמר שמהשמו קאלן ממש הקוקסינל של הערפדים) אבל כשהיא מתעוררת היא מחבקת עיסה מרוחה של עור ודם ועצמות בגלל החלון הקטן שנשאר פתוח בתקרה וכיוון את השמש העדינה אך מתחזקת של הבוקר שהייתה מכוונת בדיוק על לוצי שנמס, לא ידוע ממה, אם מהחיבוק העוטף שלה או בגלל השמש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
