וזה פתאום מגיע, כמו כל הבנה גדולה בעצם. אני עולה על האוטובוס המוקדם מדי בבוקר הקר מדי ואומר לעצמי שזה פאקינג התהפך. סתם ככה, כמו כל דבר שקורה, כל תהליך שעובר אדם בינו למשפחתו מגיע לנקודה הזו שבה הוא מבין שהמשפחה שלו צריכה אותו יותר משהוא צריך אותה, ושהוא חזק בהרבה ממה שחשב שיהיה. טוב, צ'מעו, אני לא הבנאדם הכי שמח, כנה או בכללי מקרין טוב וחביבות לכל העולם כרגע. למען האמת, אל רוב האנשים אני מתנהג ומתייחס אפילו ההיפך. עברתי מין חזרה לאחור בנוגע להכל, כדי לחזור לעצמי, בסופו של דבר. זה כמו גל שהולך וחוזר בלי לעצור. הגלים האלה לא באמת נגמרים. האמת היא שאני חופשי וחזק יותר ממה שחשבתי שאהיה בגיל הזה. התקופה האחרונה לא קלה לי אבל הדבר הטוב שיוצא מזה הוא שאני לא נותן לפחד להשתלט עליי. הפחד שפתאום הם ייתקעו בלי כסף ועתיד, הפחד להראות שקשה לי כי אני צריך להיות חזק, אבל פסדר. עברתי את השלב של הבכי בלילות ועברתי לשלב של בכי מבפנים. הוא לא בא המון, אבל כשהוא בא אני מראה אותו בדרכים שלי לעולם. אני תיכף בן 19 וחצי, השנה הזו טסה לי בהילוך מהיר, אין רע בהתהפכות הזו על עצמי. אני מאוד מקווה שהכל לטובה, ויודע שהכל מסתדר בסופו של דבר. ירד לי פאקינג רכס הרים מהלב והנשמה עם המעבר הזה ואני יכול להקדיש את עצמי לעצמי אחרי תקופה ארוכה שבה שמתי את הצרכים והדאגות שלי בצד והקדשתי את עצמי למטרה גדולה יותר. הגעתי היום למקום שלא הייתי בו הרבה זמן, שונה יותר. אני לא יודע להגדיר את השוני, אבל משהו שונה. אולי מדובר בהומור שלי או באופי שלי אבל משהו שונה, וכל מה שנחתר לי הוא להנות מהחופש הזה, ומהשינוי הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
