זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אתם יודעים, זה כמו הקטע הזה ב"פורסט גאמפ". 

שיורד גשם מכל סוג אפשרי. ואני מתכוון לכל סוג אפשרי. 

אפילו גשם מהאדמה למעלה היה שמה. 

ואז יום אחד הגשם הפסיק. 

בום. מלחמה. נגמרו הטיולים בשדות האורז, נגמרה הקייטנה.

כולם נפגעים, כולם רצים וכולם נהרגים. 

לוטיננט דן איבד את הרגליים, ואחר כך אכל את עצמו שנים אחרי זה כי הוא האמין שהייעוד שלו זה למות במלחמה.

כי אלף שנה אחורה אנשים מהמשפחה שלו מתו במלחמות. 

ופורסט גאמפ רץ. הוא תמיד רץ בחיים שלו. הפעם הוא רץ להציל את כולם. כי זה מה שלימדו אותו לעשות. 

הוא פשוט רץ לתוך הגיהנום הזה, והוציא משם את כולם. 

גם את מי שלא רצה. זה כמוני, זה לגמרי כמוני. 

אני נורא מפחד שעכשיו בגיל 19

כשכל העולם פתוח לפניי ואני יכול לעשות מה שבזין שלי 

כאילו, באמת. אני יכול לעשות הכל 

אני אבזבז הכל ואזרוק את התקופה הזו לפח

להיות איזה משהו כאילו מתוך תבנית מוכנה של מציאות 

איזה עורך דין או רופא או משהו שיגרום לאמא שלי גאווה 

ולי המון המון המון צער

אז יהיה טוב

ואני אגיע רחוק 

ואין סיבה להיות מדוכא או חרא כזה 

כי הכל טוב בסופו של דבר 

אם מסתכלים על התמונה הרחבה 

אני לא לבד, לא הייתי לבד בשום שלב בתקופה האחרונה

זה הכל אני, אני בוחר לבודד את עצמי מכולם 

כי קצת מפחיד לי להיזכר בעבר ולחיות את ההווה הזמני והמעורער הזה ולחשוב על העתיד המתקרב 

מה לחשוב, לתכנן 

לא בזין שלי לימודים, בא לי ללכת לשתות הייניקן מול הים 

ולא בא לי חברה רצינית, בא לי להנות ולשכוח מהכל 

כי התקופה הזו לא תחזור

והגיע הזמן שלי לנצל אותה ולחיות אותה ולנשום לנשום לנשום לפני שייגמר