זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אבל אמרתי לך את זה שוב, פספוס פעימה ראשון, ושוב, פספוס פעימה שני, ושוב. ואתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין. אני יושב בקרון הרכבת ומדמיין אותה עומדת מולי עם חרבות, מנופפת בהן כמו בריקוד מטורף ונועצת אותן בתוכי תוך כדי. אבל אני לא צריך לדמיין, הנה היא פה מולי, בוכה, מקופלת בתוך עצמה. וזה לא שלא אמרתי לך, היא ממשיכה. דיברנו על זה עוד פעם ועוד פעם ואתה כל פעם מחזיר אותנו אחורה. כאילו אתה נהנה מזה. אני שותק ומקשיב לה כל הזמן הזה. נותן לארס לפעפע בתוכי ולטפטף על המושב ועל הרצפה ועל הקרקע היציבה שעמדתי עליה עד אותו רגע.

אז זה הסוף?

מאי נאנחת. בזמן האחרון אני שומע את האנחות האלה די הרבה ורואה את המבט שמלווה אותן הרבה יותר. אפילו אם אסתכל לכיוון השני הוא יתפוס לי את העין. אני לא יודעת מה להגיד לך, זה כמו תקליט שבור. הוא מתחיל טוב ונתקע וחוזר על עצמו. תעני לי, את מוותרת עליי? והיא מסתכלת במבט של "קשה לי איתך". כי אם את מוותרת עכשיו, זה, מצביע עלינו ביד רועדת ונרגשת, לא יהיה יותר. את מבינה? היא מהנהנת באיטיות, מקשיבה, בוהה באיזשהי נקודה לא מוגדרת. לא יהיה יותר אותי. לא יהיה יותר טיולים באמצע הלילה בחיפוש אחרי חדרי מדרגות להזדיין בהם, לא יהיה מרתון של סרטים גרועים בשישי בערב, לא יהיה את הפסטה הזו שאת אוהבת. כלום מזה לא יהיה, את מבינה? אם זה הסוף - זה הסוף.

הוא יושב מולי והרכבת דוהרת דרך התחנה של חדרה. ידעתי עוד לפני שהיא הגיעה לתחנה שבה עלינו עליה שזה הסוף. סידרתי לעצמי בראש איך הפרידה הזו תהיה. כבר כמה שבועות אני חושבת עליה, מאז שהכרתי את הזה שהוא לא יודע עליו בכלל. והנה הוא יושב מולי ולא מבין מאיפה זה בא לו. נתתי לו את כל הסימנים שזה עומד לקרות, והוא כמו ילד לא מבין מאיפה זה בא לו. כאילו הפלתי לו בלון מים על הראש. הוא מתחיל לקלף את העור של עצמו, חושף את השכבות שמתחת. כלום מזה לא יהיה, הוא אומר ומסתכל עליי. שכבה אחרי שכבה הוא מוריד מעצמו, מתעלם מצרחות הנוסעים בקרון. שרירים נחשפים ועצמות מציצות לאט לאט, עד שיושב מולי שלד שמבקש שנחזור. פשוט כלום לא יהיה. הוא קם מהמושב שלו, שלולית דם גדולה מסמנת את הישיבה שלו על המושב, ומתקרב אליי. הדם מטפטף על רצפת הקרון, הרכבת נוסעת ונכנסת לאט לאט לתל אביב. אני מרגישה את הנשימות שלו עליי. אני רואה את החורים של העיניים שלו מכווצים בכעס ובעלבון. הלב שלו זה האיבר היחידי שנשאר במקומו, פועם חזק מתמיד. "ערב טוב, ביקורת כרטיסים בבקשה!" והכרטיסן מבקש ממנו את הכרטיס ועידן מציג לו עיסה של נייר ודם, הלוגו של הרכבת נשאר שלם, משום מה. הכרטיסן מצטער אבל אי אפשר להמשיך בנסיעה ככה, אתה צריך לרדת. שלד יורד באמצע הלילה מרכבת, שאריות של דם עליו, והוא נשכב על ספסל ומנסה להירדם.