אין לי משהו שנון או חכם במיוחד להגיד. לפחות לא בפוסט הזה, לפחות לא בתקופה הזו. אתמול חשבתי על כמה אידיוטי זה לכתוב פוסט על החיים שלי ולקבל תגובות על זה. הרבה יותר נוח לי לכתוב סיפורים, וגם החיים שלי לא כ-זה מעניינים עכשיו, כי הכל שגרתי. אני מסיים באמצע אוגוסט את השירות הלאומי, התמקמתי בבית החדש והכל טוב אצלי בחיים.
ובזמן האחרון אני מתנדב בזמני הפנוי כליצן רפואי ומשמח ילדים חולי סרטן בבית חולים בצפון.
חג סופ"ש שמח,
ניפגש בקיץ
אני הרבה יותר שמח כשאתם לא נמצאים. אני שם את האוזניות ומתחבר לעולם הקטן שהוא רק שלי. אני לא אוהב לשמוע אתכם, אני לא אוהב שאתם דבוקים לתחת שלי, שואלים מה אני עושה, משתפים אותי. אני צריך נתק מכם. נתק מכל השנה הזו. אני חי על סופ"שים ואני מקווה שהסופ"ש הזה יהיה טוב, התלות שלי באלכוהול וזיונים הולכת וגוברת והרגליים שלי מפורקות אבל זה כסף ששווה לבזבז. נמאס לי להרגיש בודד ולדעת שאני לא בודד, נמאס לי לחלום על קפה ובריחה ונמאס לי מדי פעם, אאוט אוף דה פאקינג בלו, להיזכר בך. נמאס לי מהפוזה שלך, אתה יותר נקבה ממני, ואני רוצה אורגזמה אחת שאני לא אתחרט עליה בחיים האלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
